החלטה זו הינה פשוטה בתכלית ואמורה הייתה להיות קצרה ביותר, עד כדי נתינתה ב'פתקית', ברם טרחתי להרחיב בה בפרט עבור ערכאות שאינן 'בית המשפט לענייני משפחה', הנוהגים להעביר בקלות לבית המשפט לענייני משפחה תובענות אזרחיות "שעילתה סכסוך בתוך המשפחה" כל אימת שקיים קשר משפחתי כזה או אחר,
בהסתמך על הלכת חבס ודומיה.
1. התביעה דנן הינה תביעתה של התובעת - אחייניתו של הנתבע, נגד דודה - אחי אביה.
ויודגש:
אלו הצדדים לתובענה ואין בילתם
.
2.
בקליפת אגוז: הצדדים הינם בעלי המניות ובעלים בחלקים שווים בחברת XXXXX בע"מ (להלן: החברה) שכל עיסוקה הינו בניהול מקרקעין עסקיים הרשומים במשותף ע"ש הנתבע ואביה של התובעת שהינו אחיו של הנתבע, כאשר בין הנתבע לבין אחיו (אביה של התובעת) מתנהל בבימ"ש זה הליך (תמ"ש 30867-05-12) שבו הנתבע דנן תובע את אחיו לפירוק שיתוף במקרקעין העסקיים הרשומים על שמם, כאשר הנתבע שם מתנגד לפ"ש בדרך של מכירה ועומד על חלוקה בעין - בהליך זה כבר התקיים דיון קדם-משפט ראשון ביום 6.11.13, כאשר חלקו הראשון של הדיון התנהל באופן בלתי פורמאלי ובו הצלחתי להביא הצדדים לידי הסכמה לבדוק את אפשרות החלוקה בעין.
אדגיש כי המקרקעין נשוא תובענת פירוק השיתוף הינם מקרקעין
עסקיים, עליהם קיימים נכסים
עסקיים ולמעשה כבר בדיון קדם המשפט לעיל, בחלק הלא פורמאלי שלו, התרשמתי שיתכן בהחלט שעילת הסכסוך בתובענה שם כלל איננה "בתוך המשפחה", מדובר בסכסוך
עסקי לחלוטין וגם לו בעלי המקרקעין לא היו 'אחים' התביעה הייתה באה לעולם, שכן כל רצונו של התובע שם (הנתבע דנן) הינה לממש את חלקו במקרקעין ולמכור אותם, בין לצד ג' בין לאחיו, ללא כל קשר לעובדת היות השותף השני 'אחיו'. לאור מסקנתי הנ"ל הייתי צריך למעשה להורות על העברת התיק לביהמ"ש השלום מפאת חוסר סמכות עניינית, ברם הואיל ואף אחד מהצדדים לא טען לכך, והואיל ומדובר היה
בהתרשמות בלבד כתוצאה מהחלק
הבלתי פורמאלי של הדיון, יכולתי "להרשות לעצמי" שלא לדקדק בכך ולא עוררתי איפוא סוגייה זו ביוזמתי, בפרט שהצלחתי להביא הצדדים להסכמות כאלו ואחרות.
לא כן בתובענה דנן, שבה חוסר סמכותו העניינית של בימ"ש זה
גלוייה ועומדת בפני עצמה ואף צווחת ככרוכיא
, ללא שניתן להתעלם ולהתחמק ממנה, ואפרט:
3. הוראות החוק העוסקות בסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה, מצויות בסעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנה-1995 ("החוק").
4. התובענה דנן עוסקת בחברה - בבעלי המניות השותפים בחברה, כאשר אחד מבעלי המניות (התובעת) טוען כנגד שותפו (הנתבע) לפעולות שיש בהן קיפוח בעלי המניות, כאשר עילת התובענה, הן כפי שהוגדרה בכותרת התביעה והן כפי ששזורה לאורך כל כתב התביעה עצמו, הינה
"קיפוח בעלי מניות בחברה" (סעיפים 191-192 לחוק החברות), וכך גם הסעדים הנתבעים בכתב התביעה.
התביעה
איננה עוסקת איפוא ב"ענייני המעמד האישי" של הצדדים [סע' 1(1) לחוק] גם לא ב'מזונות/מדור' [סע' 1(3) לחוק], גם לא ב'אבהות/אימהות' [סע' 1(4) לחוק], אף לא ב"החזרתו של קטין חטוף" [סע' 1(5) לחוק], ואף לא באחד מהחוקים המוזכרים בסעיף 1(6),(7),(8) לחוק. כל שיש בפנינו הינה
'תובענה אזרחית' לכל דבר ועניין,
שבה עוסק סעיף 1(2) לחוק:
"תובענה אזרחית, בין אדם או עזבונו, לבין בן משפחתו או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוייה אשר יהא;"
5. קרי: סמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה לדון בתובענה אזרחית נתונה לו
אך ורק בהתקיים התנאים המפורטים באותו ס"ק (2) לחוק - ודוק: מדובר בתנאים
מצטברים
ועל כן רק בהתקיים
כל
התנאים יהא בימ"ש זה מוסמך לדון בתובענה. די בחסרונו של
אחד מהתנאים, כדי לשמוט את סמכותו העניינית של בימ"ש זה.
6. הבה ונפרט את תנאי ס"ק (2) הנ"ל:
o
"תובענה אזרחית" - תנאי זה עוסק
בסוג התובענה;
o
"בין אדם או עזבונו" - תנאי זה עוסק בזהות
התובע;
o
"לבין בן משפחתו או עזבונו" - תנאי זה עוסק בזהות
הנתבע;
o
"שעילתה סכסוך בתוך המשפחה" - תנאי זה עוסק
במהות הסכסוך;
7. ארבעה תנאים לפנינו וכעת נבדוק האם אכן
כל
ארבעת התנאים מתקיימים בעניינינו:
8.
סוג התביעה - "תובענה אזרחית":