החלטה בעניין טענת אם לניכור הורי

מסתבר כי כל כמה שינסו בני האדם להימנע מתופעות בלתי רצויות גם על דרך קביעת כללים ותקנות, לעולם יימצא מי שימצא את הדרך להתחכם להם ולעולם יימצא מי שיסבור כי ניתן להתעלם מתוצאות הנוכחות בשטח, על דרך "כיסוי" המצב במלל.

בינואר 2019 השיק מחוז תל אביב – יפו מה שהוא כינה אז "פיילוט", שמטרתו מניעת ניתוק קשר בין הורים לבין ילדים, מה ש"זכה" בכותרת: "מניעת ניכור הורי".

משהשתרש הביטוי במקומותינו מצאתי עצמי מסביר כי ניכור הורי במובנו הפסיכולוגי אינו זהה למושג "ניכור הורי" כפי שהשתרש בעיני הציבור. בעיני הציבור הפך ניכור הורי, בעצם, לתיאורו של מצב בו נגרמת הפרעה או נתק בקשר בין הורה לבין ילדו.

אמרתי בשעתו כי התופעה אינה מגדרית ואפילו מצאתי עצמי נושא לביקורת בפיהם של מי מארגוני הנשים, בנימוק שגברים אלימים מנכרים ונשים מנכרות רק כשהמשטרה אינה מוכיחה ונכשלת מלהוכיח פגיעה אלימה או מינית בקטין.

מדובר, כמובן באבסורד לא רק בגלל שכאשר נקבע שהורה לא פגע בילדו אי אפשר להמשיך ולייחס לו דמות של פוגע גם אם הקביעה היא בהעדר ראיות, אלא מפני שגם הכופרים בקיומה של התופעה ככלי מאבק בין צדדים וטוענים שאין זו אלא פוליטיקה מגדרית, אינם יכולים להתעלם מהיקף התופעה גם מתפיסת המשפט כי יש מדובר ברע, נוכח וקיים שיש להכחידו.

אם אמרנו שהשאיפה היא לשמר זכותו של כל הורה, בין משמורן ובין שאינו משמורן, לקשר טוב ומיטיב עם ילדו ואמרנו כי כל נתק בלתי מוצדק ורצונו של קטין אינו בגדר הצדק אם אין לו סיבה סבירה וטובה, אזי על כורחנו נצטרך גם להבין שככל שגרם נתק "נתפס" על-ידי מערכת המשפט ומטופל מוקדם יותר – גדלים דרמטית הסיכויים לרפא את הנזק.

במילים אחרות, בלתי אפשרי לשים סף ולומר כי מערכת המשפט תטפל רק כאשר הנתק כבר נוצר ו"תעצום עיניה" כאשר קיים סיכוי קרוב לוודאי שאם נמתין עוד מעט קט יהא הנתק עמנו.

בנסיבות שלפניי לא רק שיכול אני להבין ולהזדהות עם החלטתו של חברי, כבוד השופט יחזקאל אליהו אשר הורה על העברת התיק לטיפול במסלול מהיר הקיים במחוז תל אביב – יפו, אלא שאוסיף על דבריו ואומר את שהוא באדיבותו נמנע מלומר.

כאשר הונח לפני כבוד השופט אליהו תסקיר שירותי הרווחה אשר הוזכר אף בהחלטת כבוד השופט אליהו, ברור היה ממנו (וראה סעיף 4 להחלטה מיום 16.09.2019) כי אנו בתוך הליך של ניכור אשר עוד לא הבשיל לנתק, אך נמצא בנתיב ברור לאותו מקום.