הנאשם הקטין הודה בכתב האישום המתוקן. בהכרעת הדין נקבע כי הנאשם ביצע את העבירה והדיון נדחה לשם מתן תסקיר אודותיו. המדינה מבקשת כי יינתן גם "תסקיר נפגע". הסנגור מתנגד בטענה שאין סמכות לבית המשפט לנוער, בניגוד לבית המשפט הרגיל, להורות על מתן תסקיר נפגע. יאמר שישנה גם דעה נוספת לפיה אין מקום להורות על תסקיר נפגע בעניין קטין, אלא אם בית המשפט "הרשיע" כבר את הנאשם, כלשון סעיף 187(ב) לחסד"פ, "הרשיע" - הרשיע ממש. אולם, לפי שיטה זו, לאחר החלטה להרשיע קטין, רשאי בית המשפט לנוער להורות על קבלת תסקיר נפגע.
בשאלת הסמכות להורות על תסקיר נפגע בטרם הרשעת הקטין, כבר נחלקו שופטים בבית משפט זה. עם זאת, הסנגור לא הצביע על פסק דין בכל ערכאה שהיא, בה נתקבלה עמדתו לפיה מוסד "תסקיר נפגע" אינו חל כלל בבית המשפט לנוער, בין לפני ההרשעה ובין לאחריה. טרם נפסקה הלכה בבית המשפט העליון. בהעדר הלכה מחייבת, אין מנוס מלהכניס ראשי בין ההרים הגדולים ולצרף עמדתי הצנועה לאחד הצדדים.
לאחר עיון בפסקי הדין של חברי, ולאחר עיון בטיעוני הצדדים כאן,
אצרף דעתי לדעת המרחיבים, היינו המפרשים "הרשיע" - אף הכרעה בדבר אשמה, שאין בה "הרשעה" במלוא קלונה, במשמע. אין מדובר בפירוש בניגוד לפשט הכתובים. זאת,
משום שלכאורה המחוקק משתמש במונח "הרשעה" בשתי משמעויות שונות, האחת - קביעת אחריות פלילית, והשנייה - ההחלטה להטיל את קלון ההרשעה לאחר שהאחריות כבר נקבעה. לטעמי, סעיף 187 כולו, לרבות סעיף 187(ב) לעניין תסקיר הנפגע, מתייחס למשמעות הראשונה, וקובע שכבר לאחר קביעת האחריות בפלילים ניתן לקבל ראיות לעונש ולהזמין תסקיר נפגע. לפיכך, אורה על עריכת תסקיר נפגע, למרות שטרם הוחלט אם להרשיע ולהעניש או לנקוט ב"דרכי טיפול", ועל מנת לסייע בקבלת החלטה זו.
חוק הנוער לעומת החסד"פ
1. שורש המחלוקת הפרשנית נעוץ בפער בין הפרוצדורות השונות והניסוחים השונים בהם השתמש חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן:
חסד"פ) לבין אלו של חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א - 1971 (להלן:
חוק הנוער). זאת, על רקע המציאות הידועה, לפיה למשפט הפלילי שני שלבים עיקריים, שלב בירור האשמה ושלב קביעת התגובה למעשה (בדרך כלל - הכרעת הדין וגזר הדין).
2. אין מחלוקת כי בהתאם להוראות סעיף 2 לחסד"פ, בית המשפט לנוער פועל לפי כללי החסד"פ, אלא במקום שחוק הנוער מורה אחרת. פער חשוב ומוכר היטב בין שתי הפרוצדורות, מצוי בשלב הכרעת הדין. סעיף 182 לחסד"פ מורנו "בתום בירור האשמה יחליט בית המשפט בהנמקה מנומקת בכתב (להלן - הכרעת הדין) על זיכוי הנאשם או, אם מצא אותו אשם, על הרשעתו". לעומת זאת, סעיף 21 לחוק הנוער מורנו "בהכרעת הדין יחליט בית המשפט לנוער על זיכוי הקטין או יקבע שהקטין ביצע את העבירה". משמע, הכרעת הדין בבית המשפט לנוער נעשית ללא "הרשעה".
3. השלב הבא מוכתר בחסד"פ "ראיות לעניין העונש" ולעומת זאת בחוק הנוער הכותרת היא "עונשים ודרכי טיפול". שלב זה מתחיל בחסד"פ בסעיף 187(א) במילים "הרשיע בית המשפט את הנאשם, יביא התובע לעניין העונש ראיות בדבר הרשעותיו הקודמות.... ורשאי הוא גם להביא ראיות אחרות לעניין זה". החוק ממשיך ומפרט את עניין תסקיר הנפגע, ענייני קבילות, ראיות מטעם הנאשם וראיות מטעם בית המשפט, והכול לשאלת העונש שיוטל על ה"מורשע".
4. לעומת זאת, עוד לפני פרק "עונשים ודרכי טיפול" מורה חוק הנוער, בסעיף 22 לאמור: "קבע בית-בית משפט לנוער שהקטין ביצע את העבירה, יורה על הגשת תסקיר... ורשאי בית המשפט להורות על בדיקות וחקירות כאמור בסעיף 190 (לחסד"פ)". הפרק אודות הענישה והטיפול בחוק הנוער מתחיל בסעיף 24 ומצווה:
"קבע בית-משפט לנוער שהקטין ביצע את העבירה והוגשו לו תסקיר של קצין המבחן ותוצאות הבדיקות והחקירות.... יחליט אחד מאלה:
(1) להרשיע את הקטין ולגזור את דינו;
(2) לצוות על אחד או יותר מהאמצעים ודרכי הטיפול....;
(3) לפטור את הקטין בלא צו כאמור."
5. זהו, אם כן, הבדל בולט בין ההליך בבית המשפט לנוער לבית המשפט הפלילי הכללי. בדרך כלל, הכרעת הדין הקובעת אשמה משמעה הרשעה (אף שיש גם אפשרות אחרת שאינה "הרשעה", כסעיף 192א לחסד"פ לדוגמא, ובית המשפט העליון כבר
כתב רבות על השיקולים לגבי אפשרות חריגה זו). לעומת זאת, ה"הרשעה" בבית המשפט לנוער, כלל אינה חלק מהשלב הראשון של המשפט, שלב בירור האשמה. ה"הרשעה" היא בשלב השני, במסגרת "החלטת בית המשפט לגבי קטין שביצע עבירה". על בית המשפט להחליט אם לפטור, לצוות על דרך טיפול או להרשיע ולהעניש. ככלל, דרכי הענישה לקטין אינם שונים ממבוגרים, למעט השינויים שנקבעו בחוק הנוער, בסעיף 25 ובמקומות נוספים. אולם, הנקודה החשובה היא שבבית המשפט לנוער, ההחלטה אם להרשיע ולהעניש היא החלטה אחת, המתקבלת לאחר הכרעת הדין, ולאחר שהתקבלו הנתונים הנדרשים כדי להחליט החלטה זו, לפחות תסקיר אודות הנאשם ו"בדיקות וחקירות" לפי סעיף 22 לחוק הנוער.
תסקיר קרבן - השאלה והמחלוקת
6. נראה כי המחלוקת בין הצדדים לעניין תסקיר הקרבן נובעת מ"שינוי המיקום" של ההחלטה בדבר ה"הרשעה" בבית המשפט לנוער. כאמור, בבית המשפט הכללי, ההרשעה היא בדרך כלל חלק מהשלב הראשון, היינו תשובה אפשרית לשאלה "האם הנאשם אשם?". לעומת זאת, בבית המשפט לנוער ההרשעה היא חלק מהשלב השני, משמע ההרשעה היא תשובה אפשרית לשאלה "מה יעשה במי שנמצא אשם?", כאשר רק ה"הרשעה" מאפשרת השתת ענישה, בניגוד ל"דרכי טיפול".
7. השאלה היא אם המחוקק, כאשר התנה הוראה דבר תסקיר קרבן במילים "הרשיע בית המשפט בעבירת מין או בעבירת אלימות" (סעיף 187(ב) לחסד"פ), התכוון "הרשיע" במובן הטבעי בחסד"פ, היינו הכריע בדבר אשמה, או "הרשיע" במובן של הטלת הקלון האישי, היינו החליט בדבר "הרשעה", אשר בבית המשפט לנוער היא חלק מהשלב השני.
8. כאמור, נחלקו פוסקים בבית משפט זה. בתפ"ח 44932-09-13
מדינת ישראל נ' פלוני (מיום 7.1.14), הציע כב' השופט אזולאי לקבל את הדעה המצמצמת ולקבוע שאין לבית המשפט סמכות להורות על מתן תסקיר קרבן לאחר הכרעת דין בעניין קטין, בטרם החליט בדבר הרשעה. הדעה המרחיבה הובעה על ידי כב' השופט זלוצ'ובר, אליו הצטרפה כב' השופטת רז - לוי ובכך, בדעת רוב, ניתנה הוראה בדבר מתן תסקיר קרבן. בת"פ 24478-11-11
מדינת ישראל נ' פלוני (מיום 4.2.14) דחה כב' השופט עדן את עמדת המדינה, והצטרף לעמדתו המצמצמת של השופט אזולאי, אם כי מטעמים שונים במקצת.
תמצית נימוקי המרחיבים
9.
השופט זלוצ'ובר בחוות דעתו עמד על כך שאמנם לשון החוק "הרשיע בית המשפט" בפרשנות דווקנית, משתמעת כמחייבת הרשעה. עם זאת, סובר השופט זלוצ'ובר כי הדרך הנכונה לבחון הדברים היא על דרך הפרשנות התכליתית. לשיטתו,
תכלית תסקיר הקרבן נובעת ממגמת המחוקק בחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א - 2001 ובמקומות נוספים, היינו ליתן מעמד פורמאלי לנפגע העבירה. זאת, על מנת לאפשר לנפגע השמעת קול, אף במקום בו אין הנפגע מעיד ישירות, כגון מקום בו מדובר בקטין או במקרה בו הנאשם הודה ואין מקום לעדות הנפגע. מטרת המחוקק, להביא את עניינו של הקרבן לפני בית המשפט, וזאת למרות שאין הנפגע מהווה צד לדיון במלוא מובן המילה.