החלטה בדבר סרובה של חב' "אדידס" לשלם הוצאות משפט

בהחלטותי הקודמות בקשר עם הבקשה לעיכוב ביצוע כתבתי כי התובעת נוהגת בחוסר תום לב.  הודעתה האחרונה כבר גובלת בזילות בית המשפט.

ביום 13.12.2010 ניתן פסק דין הדוחה את תביעת אדידס נגד הנתבע ומחייב אותה בתשלום הוצאות משפט בסך 85,000 ש"ח . בכתב התביעה טענה אדידס כי נעליים שייבא הנתבע על פי הזמנתו מפרה את זכויותיה. הנעלים מאז עוכבו במכס.

בעקבות פסק הדין, ביום 15.12.10 הגישה התובעת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ועמדה על כך ששחרור הנעלים מהמכס יביא ל"פגיעה אנושה ובלתי הדירה במבקשת".

בהחלטתי מיום 16.12.10 קבעתי כי אין מקום למתן החלטה ללא תגובת הנתבע, ואפשרתי לנתבע להגיש תגובה בתוך 14 ימים מאותו מועד. עוד הוספתי וקבעתי כי את ההוצאות שנפסקו על התובעת לשלם מיידית.

ביום 19.12.10 הגיש הנתבע בקשה ממנה עלה כי אדידס, בעקבות החלטתי זו, הגישה בר"ע לבית המשפט העליון, ובמצורף לה צילומים של הנעליים, המטעות את בית המשפט, וזאת לאחר שנטלה, מתיק בית המשפט ללא רשות, את הנעלים, שסומנו כמוצגים בתיק בית המשפט.

בהחלטתי מיום 21.12.10 נתתי החלטה ובה הדגשתי כי התובעת התנהגה בחוסר תום לב ונטלה את המוצגים מבלי ליטול רשות במקום שהמזכירות תעביר את התיק כמקובל, לערכאת הערעור . עם זאת, קבעתי כי כיוון שהבקשה מתנהלת לפני כב' השופט הנדל בבית המשפט העליון, אמתין להחלטתו.

הנתבע שלמעשה קיבל שתי החלטות שונות בנוגע לתגובה מטעמו, האחת בהחלטתי שלי והשנייה בחהלטת כב' השופט הנדל, ביקש הוראות כיצד לפעול. ביום 23.12.10 נתתי החלטה נוספת לפיה כי יש להמתין להחלטת בית-המשפט העליון. בהמשך אותו יום ה -23.12.10 הועברה לעיוני החלטת כב' השופט הנדל (שניתנה ביום 21.12.10) ובה קבע כב' השופט הנדל כדלקמן:

            "סבורני כי אין צורך להכריע בטענות הצדדים לגופן ... זאת בשל העובדה שהבקשה לעיכוב ביצוע תלויה ועומדת בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב ... הנני נותן צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק הדין למעט פסיקת ההוצאות. .."

בהחלטתי מאותו מועד (23.12.10) קבעתי כדלקמן:

            "לאור החלטת כב' השופט נ' הנדל, תודיע התובעת על כך ששילמה את ההוצאות, כפי שהורה גם בית המשפט העליון ולאחר מכן תינתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. לאור העובדה שבית המשפט העליון נתן צו ארעי שוב אין בכך דחיפות. התובעת תודיע על תשלום ההוצאות תוך שבעה ימים מהיום."

היינו, הוריתי לאדידס לשלם את ההוצאות בתוך 7 ימים, קבעתי כי רק לאחר מכן תינתן החלטה לגופה בבקשה לעיכוב ביצוע. עם זאת קבעתי במפורש כי ממילא אין בכך דחיפות לאור העובדה שכב' השופט הנדל ממילא עיכב את שחרור הנעליים עד להחלטה שלי בבקשה.

ביום 26.12.10 הגישה התובעת " תשובה לתגובה לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין", ובה, בניגוד גמור להחלטה שלי, ולהחלטתו של כב' השופט הנדל טענה אדידס שוב לענין ההוצאות וציינה כי:

"המציאות העגומה מוכיחה כי לא ניתן לאכוף פסקי דין ישראליים בשטחי הרשות הפלסטינאית."

אדידס התייחסה לכאורה ל"חיובים הכספיים שהוטלו על אדידס", אולם גם כאן מדובר בהטעיה שכן פסק הדין אינו כולל חיובים כספיים למעט תשלום למכס, שממילא ישולם על ידי הצד שיפסיד בסופו של ההליך, ומכל מקום אינו נמצא בשטחי הרשות.

כלומר אדידס מתייחסת להוצאות, בקשר אליהן הורה בית המשפט העליון במפורש כי יש לשלמן! לאור זאת קבעתי בהחלטתי מיום 26.12.10 כי יש לשלם את ההוצאות בתוך 7 ימים מאותו מועד, היינו עד ליום 21.11, מועד שטרם חלף וכי אי תשלום ההוצאות יגרור דחיית הבקשה.

אדידס הגדילה לעשות, הגישה "הודעה דחופה" לפיה עובדי התובעת בחופשת חג המולד. אולם, במקום לבקש ארכה כמקובל, שבנסיבות אלו ודאי הייתה ניתנת, הוסיפה כי: "מבינה התובעת שבקשתה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחית. בהתאם לכך, פונה התובעת לכבוד בית המשפט העליון".

יש להבהיר ל אדידס, כי היא אינה רשאית "להודיע" לבית המשפט מה תהיה החלטתו. התובעת פועלת הן בניגוד להחלטותי שלי, הן בניגוד להחלטת כב' השופט הנדל, זאת תוך עשית דין לעצמה, נטילת המוצגים, והטעית בית המשפט.

התובעת תודיע כאשר ישולמו ההוצאות ואז תינתן החלטה בבקשה. לאור חופשת חג המולד, אני מאריכה את המועד עד ליום 10.1.11. ממילא הנעליים לא ישוחררו לאור צו העיכוב הזמני שהוציא כב' השופט הנדל.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהתנהגותה של התובעת. הנתבע נדרש להגיב ולחזור ולהגיב, לאתר את הנעליים שנלקחו ללא רשות מתיק בית המשפט, ולהגיב במקביל לבקשות הנתבעת לפני מותב זה ולפני בית המשפט העליון. כפי שעולה מהחלטה זו מדובר במספר רב של בקשות, שלכולן נדרש הנתבע להגיב. לאור האמור אני פוסקת לנתבע הוצאות בגין הליך זה, שבמקום להתנהל כסדרו, בבקשה ותשובה, נדרשו מספר בקשות, מספר תגובות ולפחות חמש החלטות של שני מותבים, במחוזי ובעליון, וזאת ללא כל סיבה. התובעת, אדידס, תישא בהוצאות הנתבע בגין הליכי הביניים בסכום של 20,000 ש"ח. זאת, ללא קשר לתוצאות הבקשה לעיכוב ביצוע לגופו של עניין. הוצאות אלו יצורפו להוצאות שנפסקו בפסק הדין וישולמו גם הן עד ליום 10.1.11. אולם, אם התובעת תבחר לשוב ולהגיש בר"ע גם על החלטה זו, עליה לשלם עד ליום 10.1.11 לפחות את ההוצאות שנפסקו בפסק הדין לגביהן ניתנה החלטתו של בית המשפט העליון.