1. מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט מנחם הכהן) מיום 30.11.11, בה נקבע כי הסמכות לדון בתביעה הרכושית שהגישה האישה נגד בעלה לשעבר מסורה לבית המשפט ולא לבית הדין הרבני (להלן: "ההחלטה").
רקע עובדתי
2. הצדדים נישאו זל"ז בארה"ב כדמו"י בשנת 1983, ולאחר מכן עברו להתגורר בשוויץ. שני הצדדים הם בעלי אזרחות שוויצרית, והאישה הנה גם אזרחית ארה"ב. בשנת 1997 החליטו הצדדים לעבור להתגורר בישראל, על בסיס אשרת תייר/סטודנט.
3. בחודש נובמבר 2008 עברה האישה להתגורר בניו-יורק, ולטענתה - החליטה לעשות כן בשל התדרדרות יחסיה עם בעלה. הבעל הגיע בעקבותיה לניו-יורק, שם שכר דירה עבורם. בחודש ספטמבר 2009 הגיעו הצדדים לישראל לחתונת בתם, ולאחריה נסעו לחופשה משותפת בשוויץ. בסיומה חזרה האישה לניו-יורק, בעוד שהאיש חזר לישראל.
4. ביום 15.11.09 הגיש האיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני, לה כרך גם את ענייני הרכוש של בני הזוג.
5. הבעל עתר בביה"ד לקביעה כי הסמכות בתביעת הרכוש נתונה לבית הדין, וביום 16.2.10 קבע ביה"ד, כי הסמכות לדון בענייני הרכוש נתונה לו. האישה הגישה ערעור לביה"ד הגדול, והואיל וביה"ד האזורי לא דן בסוגיה לגופה, ביטל ביה"ד הגדול את ההחלטה והחזיר את הדיון בשאלת הסמכות לביה"ד האזורי.
6. בשלב זה התגרשו הצדדים.
7. בעקבות החלטת בית הדין הרבני הגדול, התקיימו שני דיונים בביה"ד האזורי בשאלת הסמכות, האיש נחקר (האישה לא הגיעה לדיונים), ובתום הדיון מיום 8.5.11 הורה ביה"ד כי ב"כ האישה יגיש סיכומים תוך 10 ימים; לב"כ האיש ניתנה זכות תגובה תוך 5 ימים, ולב"כ האישה - זכות תגובה בתוך 3 ימים. בד בבד, האישה ביקשה את פסילת ההרכב, ולאחר שביה"ד האיזורי דחה את הבקשה, הגישה ערעור לביה"ד הגדול, שם ניתן עיכוב הליכים בתיק.
8. ביום 26.10.11 דחה ביה"ד הגדול את הערעור וקבע כי אין מקום לפסילת ההרכב; ואולם, מאחר ששניים מדייני ההרכב פרשו בינתיים לגמלאות, נקבע כי הדיונים בתיק יועברו להרכב אחר.
9. חרף זאת, ביום 31.10.11, נתן ראש ההרכב הקודם, ראב"ד הרב רוזנטל, החלטה בעניין הסמכות, וקבע כי הסמכות נתונה לביה"ד.
10. במקביל להליכים בביה"ד הגישה האישה ביום 25.1.11 תביעה לפירוק שיתוף לבית המשפט לענייני משפחה. ביום 19.6.11 הוגש כתב הגנה, בו העלה האיש את הטענה כי בית הדין הוא המוסמך לדון בתביעה, ועל כן ביקש להימנע מדיון בעניין עד ששאלת הסמכות תוכרע בביה"ד; בעוד שהאישה ביקשה כי ביהמ"ש יכריע בעניין הסמכות. בהתאם להוראת ביהמ"ש, הגישו הצדדים סיכומי טענותיהן בסוגיה זו, ובד בבד ניתנה ארכה לנתבע להגשת בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל חוסר הסמכות.
11. ככל הנראה נוצר בלבול עקב ריבוי הבקשות השונות שהוגשו בעניין זה, וכתוצאה מכך, נקבע דיון ליום 21.9.11 במעמד ב"כ הצדדים, בו נסקרו ההליכים, ובתום הדיון נקבע שוב כי הצדדים יגישו טענותיהם בכתב.
12. יצוין, כי במהלך הדיון האמור ביקש ב"כ האיש לחקור את האישה בשאלת הסמכות, אולם בימ"ש קמא דחה את בקשתו. כן קבע בית המשפט בהחלטה מיום 11.10.11, כי אין מקום לחקירת האישה, מאחר שכבר בדיון הקודם הסכימו הצדדים כי יגישו סיכומים; וכמו כן, מאחר שנראה שהמבקש חזר מבקשתו לחקור את המשיבה, לאור בקשתו להארכת המועד להגשת סיכומים.
ההחלטה נשוא הבר"ע
13. ההחלטה ניתנה ביום 30.11.11, היינו, לאחר המועד בו ניתנה החלטת הרב רוזנטל בעניין הסמכות (31.10.11). בהחלטה האמורה קבע בית המשפט, חרף קביעתו של הרב רוזנטל, כי הסמכות לדון בענייני הרכוש נתונה לביהמ"ש.
14. ניתוחו וקביעותיו של בית משפט קמא מתבססים על הלכת "
פלמן", בג"ץ 8497/00
פלמן נ' פלמן, תק-על 2003(1) 773 (להלן: "
הלכת פלמן"), הנוגעת לשאלה האם החלטה בנושא הסמכות המתקבלת בערכאה אחת חוסמת את דרכה של הערכאה המקבילה מלבחון באופן עצמאי את מרכיבי הסמכות, ואף להגיע למסקנה הנוגדת את המסקנה של הערכאה הראשונה בשאלה זו. לפי פסק דין
פלמן, העיקרון של כיבוד הדדי בין ערכאות מחייב שהערכאה המקבילה תכבד כל החלטה תקינה שהתקבלה בנושא הסמכות על ידי הערכאה הראשונה, ועל כן, אם קיבל בית הדין הרבני החלטה שבה נקבע כי הסמכות הבלעדית נמצאת בידיה, כי אז, הכלל של כיבוד הדדי מחייב שבית משפט לענייני משפחה יכבד את ההחלטה הזאת ולא ידון בשאלת הסמכות באופן עצמאי. ברם, בפסק דין
פלמן גם נקבע כי על אף חובת כיבוד ההדדי של ערכאות, בית המשפט לענייני משפחה לא יהיה מנוע מלבדוק את שאלת הסמכות באופן עצמאי, גם במקרים שבית הדין הרבני כבר קיבל החלטה בנדון, אם קיים "טעם מיוחד" לסטות מעיקרון כיבוד ההדדי; כגון, כשנגועה החלטת בית הדין בטעות ברורה בדין, או לחלופין, במקרים ניתן להסיק כי בוצע "מחטף סמכות", כשהתקבלה ההחלטה ללא נימוקים ו/או לא התבססה על דיון של ממש בו התייחס בית הדין מפורשות לשאלת הסמכות, על כל מרכיביה, כולל שאלת הכריכה, תוך שנותן לצדדים את ההזדמנות להעלות בפני בית הדין את מלוא טיעוניהם בנדון.
בהחלטת בית משפט קמא במקרה דנן, התמקד בית המשפט בשאלה האם קיים "טעם מיוחד" המצדיק את אי-נסיגת הערכאה השנייה מדיון בסמכות, למרות שהערכאה הראשונה דנה בו.
בימ"ש קמא דחה את טענת האישה כי העובדה שהרב רוזנטל נתן את ההחלטה כדן יחיד מהווה חריגה מסמכות, מאחר שלפי הוראת סעיף 8(ה)(1) לחוק הדיינים, תשט"ו-1995, מוסמך ראש ההרכב ליתן החלטות כדן יחיד בבקשות ביניים.
יחד עם זאת, קבע בימ"ש קמא כי מתקיים "טעם מיוחד", משתי סיבות.
