החלטה בבקשת רשות ערעור על פס"ד שדחה את ערעור המבקש על החלטת ר' הוצל"פ

1.     בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט י.שקד בע"ר 49560-09-12 ), מיום 10.9.12, אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת ראשת ההוצאה לפועל (כב' הרשמת אליהו מירב) מיום 22.8.12, שדחתה את בקשת המבקש בטענת "פרעתי". בקשת רשות הערעור הוגשה גם על החלטת בית משפט קמא, מיום 11.12.12 , שדחתה  את בקשת המבקש לתיקון פרוטוקול.

העובדות הצריכות לעניין

2.     המבקשת והמשיב, בני זוג יהודים ישראלים שנישאו זל"ז  בחו"ק וכדמו"י (להלן שניהם: " בני הזוג") בשנת 1998 . בשנת  2004 חתמו  בני הזוג על הסכם גירושין . אותה עת  היה לצדדים ילד אחד. מזונותיו נקבעו בהסכם כדי סך של 1,500 ש"ח צמודים למדד (להלן: " הקטין"). ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 19.8.2004.

3.     לאחר החתימה על הסכם הגירושין חזרו בני הזוג לחיות תחת קורת גג אחת ובשנת 2008 אף נולדה להם בת.

4.     א.         בשנת 2011 פרץ סכסוך בין הצדדים והמשיבה החלה בהליכי גירושין נגד המבקש. ביום 14.4.11 פתחה תיק הוצל"פ ( 01-00189-11-1) לביצוע פסק הדין מיום 19.8.04 ,בגין אי תשלום מזונות הקטין  משנת 2004 ועד ליום 14.4.11.

ב.         המבקש הגיש בקשה בטענת "פרעתי". טענתו העיקרית - הצדדים מעולם לא התגרשו ולמעשה חיו יחדיו לאחר פסק הדין למעלה משבע שנים. מכאן ביטלו הם את ההסכם בהתנהגות (ס' 3 לבקשה). במקביל, הגיש המבקש, ביום 21.7.11, תובענה לבית משפט קמא (כב' השופט י.שקד) להורות על בטלות הסכם הגירושין. לאחר שהתקיימו הוכחות בתובענה והוגשו סיכומים ניתן, ביום 7.11.11, פסק דין הדוחה את התובענה .

ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל והערעור בבית משפט קמא

5.     ראשת ההוצל"פ קיימה דיון במעמד הצדדים בבקשת המבקש. המשיבה נחקרה, הוגשו סיכומים. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 22.8.12 ( צורפה כנספח 2 לבקשה).

ראשת ההוצל"פ נימקה את החלטתה:  נטל השכנוע בטענת "פרעתי" מוטל על כתפי החייב, המבקש; המבקש לא עמד בנטל האמור; המבקש לא טען בתצהירו, כי שילם אי פעם מזונות או שילם כל תשלום או הוצאה עבור בנו הקטין; המבקש לא טען בתצהירו, לא הוכיח ואף לא הביא ראשית ראיה כי שילם ו/או נשא ולו  בחלק מהוצאות הקטין; המבקש טען, כי הצדדים חיו בשלום בית במשך כל אותה תקופה ( 2004-2011) אולם לא טען בתצהירו כי בזמן שבו התגוררו יחדיו, הוא נשא בהוצאות הבית ובתשלומים שונים וכי הצדדים חיו כתא כלכלי אחד; לבקשה ולתצהיר לא צורף כל מסמך או אסמכתא ממנה ניתן ללמוד, כי אכן ניהל חיי משפחה עם המשיבה במהלך אותה תקופה וכי נשא ולו בחלק מההוצאות הכלכליות; באשר לטענת המבקש כי הצדדים ביטלו את הסכם המזונות בהתנהגותם, קבעה כי אין בסמכותו של רשם הוצאה לפועל להחליט בטענה זו. סמכותו של ראש הוצאה לפועל בטענת "פרעתי"  נתונה לו אך ורק לגבי פסק הדין שהוגש לביצוע ועל המבקש לפנות לבית המשפט ככל שטוען הוא להסכם מאוחר יותר (בהתנהגות או כל הסכם אחר) אשר הופר על ידי המשיבה; ראשת ההוצל"פ קיבלה את הסבר המשיבה לשיהוי הארוך בפתיחת התיק (חששה מהמבקש והתנהגותו האלימה שרק לאחר שבא כוחה החל לייצגה אזרה אומץ לנקוט בהליכים).

6.     המבקש הגיש ערעור על ההחלטה לבית המשפט קמא. בערעורו, שב וחזר על טענותיו כפי שבאו לידי ביטוי בבקשתו לפני ראשת ההוצל"פ. באופן חריג, בחר בית המשפט קמא לקבוע ישיבה במסגרתה  ייחקרו בני הזוג. חרף ההוכחות שהתקיימו, כך קבע בית משפט קמא, לא הצליח המבקש לשכנע בראיות כי אכן נשא בהוצאות התא המשפחתי או כי שילם עבור מזונות בנו במהלך השנים או פרע חלק כלשהו מהחוב הפסוק. מטעם זה, כמו גם מנימוקי ראשת ההוצל"פ, אליהם הצטרף בית משפט קמא בפסק דינו (ר' ס' 6 לפסה"ד), נדחה הערעור.

בשולי פסק הדין ציין בית משפט קמא, כי טענות המבקש לפיהן המשיבה לא הייתה רשאית  לפעול לביצוע פסק הדין לתקופה של שבע שנים בטרם פתיחת תיק ההוצאה לפועל וכי נסיבות המקרה, לרבות הטענה בדבר שיהוי, מצדיקות ביטול חלק מרכיבי החוב שהצטבר - לא נטענו בבקשת המבקש לפני ראשת ההוצאה לפועל ועל כן לא יידונו במסגרת הערעור (סעיף 11 ב' וג' לפסה"ד).

בקשת רשות הערעור

7.     לטענת המבקש, שגה בית המשפט קמא משלא קיבל את טענתו כי הסמכות לדון בטענתו כי לאחר מתן פסק הדין כרתו בעלי הדין הסכם שתנאיו שינו את הוראות פסק הדין,  מסורה לסמכות ראש ההוצל"פ  לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. לפיכך, עתר המבקש לקבל את הערעור או לחילופין להשיב את התיק לראשת ההוצל"פ ולהורות לה  לדון בטענותיו בהקשר זה. לגופו של עניין טען המבקש, כי הובאו ראיות לכך שהצדדים ביטלו בהתנהגותם את הוראת ההסכם הנוגעת למזונות, שנקבעה בפסק הדין והדבר נלמד מכך ששבו לשלום בית "ומן הסתם כלכלו עצמם באופן טבעי במשותף"  (סעיף ב(1) לבקשה). עוד טוען המבקש כי בגין שיהוי, חוסר תום לב ומכוח סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959, היה על בית משפט קמא לקבל את ערעורו ולא לאפשר למשיבה לפעול לגבייתם של מזונות לתקופה של- 7 שנים "אחורנית" ממועד פתיחת התיק.

המשיבה מתנגדת לבקשה,וסומכת ידיה על נימוקי בית משפט קמא.

דיון והכרעה

8.     דין הבקשה להדחות.

9.     א.         המדובר  בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בית משפט לענייני משפחה, בו נדונו טענות הערעור של  המבקש על החלטת ראשת ההוצל"פ. הכלל במקרים מעין אלה הוא, כי אין להעלות טענות אשר כבר נדונו ונדחו על ידי שתי ערכאות, אלא אם יש בטענות שאלה בעלת חשיבות נורמטיבית כללית ובעלת חשיבות משפטית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה שבמחלוקת ( ראו דברי בית המשפט העליון בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123, 128).

ב.         במקרה דנן מדובר בעיקר בקביעות עובדתיות של ראשת ההוצל"פ, אשר באופן חריג נבחנו בשנית, על דרך של חקירות בהליך הערעור, על ידי בית משפט קמא. שתי הערכאות בחנו את טענות המבקש והגיעו לכלל מסקנה כי המבקש לא הוכיח, ולמעשה לא הביא ולו בדל ראייה, לצורך ביסוס טענת ה"פרעתי", שהנטל להוכחתה על כתפיו. לא זו אף זו - לא רק שהמבקש לא הביא כל ראייה כי נשא במזונות בנו (נשוא תיק ההוצל"פ), הוא אף לא טען זאת  מעולם: לא במסגרת בקשת ה"פרעתי" או בתצהיר התומך בה ולא בעדותו בבית המשפט קמא (עמ' 7 לפרוט' ישיבת יום 27.11.12, צורף כנספח 9 לבקשה). למעשה, כאשר נשאל המבקש על ידי בית המשפט קמא כיצד התנהלו בני הזוג מבחינה כלכלית בשנים 2004-2011, השיב כי שיפץ למשיבה את החנות, קנה לה מכונת תפירה, שילם משכורות לעובדים, ועשה יחידות מטבחים לבית שנמצא באילת. הנה כי כן, אף במסגרת עדותו בבית המשפט קמא, המבקש לא הסביר כיצד נשא במזונות הקטין או בהוצאות משק הבית.

ג.          למעלה מן הדרוש יוזכר כי שעה שעסקינן בפסק דין למזונות, בו נפסק חיוב עקרוני ומתמשך בתשלום סכום קצוב כל חודש, אין המבקש-האב, יוצא ידי חובתו, לאור נטל הראיה המוטל עליו לפי סעיף 19 (א) הנ"ל, גם אם היה  טוען לתשלום חיוב המזונות בדרך אחרת ושונה בה הוא בחר לנקוט (למשל אספקת וכיסוי צרכים בסכום זהה לזה שנפסק). יפים לעניין זה הדברים  שנאמרו בע"א 779/76 יעקב שוחט נ' איוט כרמלה שוחט, פ"ד לב(1), 580 , 584-585 (1978):