החלטה בבקשת מנהל מע"מ להפקיד ערובה להבטחת הוצאות כתנאי לקיום ההליך

בפניי בקשה מטעם המשיב בערעור (והמבקש בבקשה זו, להלן: "המשיב") להורות לחברת קבוצת מאייר נכסים בע"מ (המערערת והמשיבה בבקשה זו, להלן: "המערערת") להפקיד בקופת בית המשפט ערובה ראויה והולמת להבטחת הוצאות המשפט של המשיב, אם יזכה בדין ויידחה הערעור (להלן: "הבקשה"). כמו כן, מבקש המשיב לקבוע, כי אם לא תפקיד המערערת ערובה תוך פרק הזמן שייקצב לה לעשות כן, יידחה הערעור על הסף.

רקע וטענות הצדדים בתמצית

1. המערערת היא חברה בע"מ.

ערעורה של המערערת נסוב על החלטת המשיב מיום 15.6.2020, לדחות את השגתה ולחייבה במס עסקאות בסך של 54,765 ש"ח (קרן מס), מאחר שבדוח תקופתי שהגישה נכלל רק חלק מסכום מס העסקאות שכלול באחת מחשבוניות המס שהוצאו על ידה.

נוסף על כך, המערערת חויבה במס תשומות בסך של 114,221 ש"ח (קרן מס), מאחר שניכתה מס תשומות על סמך חשבוניות מס שהוצאו לחברה אחרת בשם א.ה. נווה טל בע"מ.

1. הבקשה מבוססת הן על סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), והן על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). המשיב ציין בבקשה גם את תקנה 428 לתקנות כמקור לחיוב המערערת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, ואתייחס לכך בקצרה בהמשך.
2. לטענת המשיב, דיווחיה של המערערת למע"מ מראים כי היא חדלה מפעילות החל מחודש יולי 2018 ותיקה במע"מ נסגר לאחרונה. כמו כן, על שם המערערת לא רשומים נכסים כלשהם, מלבד ארבעה חשבונות בנק שלא ידוע תכנם. בנוסף, למערערת חוב מס סופי בסך של 87,630 ש"ח שטרם שולם. לפיכך, אם יידחה הערעור, לא יהיה ניתן לגבות מהמערערת את הוצאות המשפט שתחויב בהן.

המשיב טוען בנוסף, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. מכתב הערעור עולה, כי המערערת אינה חולקת על העובדה שסכום מס העסקאות לא דווח על ידה במלואו למשיב. לטענתה, מדובר בטעות אנוש של מנהלת החשבונות. משכך, החיוב במס עסקאות אינו שנוי במחלוקת.

כמו כן, המערערת ניכתה מס תשומות על סמך חשבוניות מס שהוצאו לנווה טל. יוצא אפוא, כי המערערת פעלה בניגוד להוראות סעיף 38 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, הקובעות כי עוסק רשאי לנכות מס תשומות רק על סמך חשבוניות מס שהוצאו לו כדין.

אף לשיטת המערערת – שטוענת כי יש טעות בשם המופיע באחת החשבוניות או בשתיהן – לא ניתן לנכות את מס התשומות, שהרי במקרה זה החשבוניות לא משקפות את הצדדים הנכונים לעסקה.

במצבור הנסיבות הללו, טוען המשיב כי, בהתאם לדין, יש מקום להורות על מתן בטוחה הולמת להבטחת תשלום הוצאותיו המשפטיות, אם יידחה הערעור.

1. המערערת מתנגדת לבקשה וטוענת, כי אין לחייב אותה בהפקדת ערובה. לדידה, כל מטרת הבקשה היא חסימת דרכה להציג בפני בית המשפט את אוזלת ידן של רשויות מע"מ.

המערערת חזרה בתשובתה על טענותיה מכתב הערעור, ולשיטתה, אין בדין חובה להפקיד ערובה על ערעור בסך של 55,000 ש"ח, כשמנגד מצוי אישור על קיזוז סכומי מע"מ העולים על 180,000 ש"ח.

בנוגע להפסקת פעילותה וסגירת תיקה, המערערת טוענת, כי היא מצויה בין פרויקטים של בנייה וחלו עיכובים רבים בהתחלת הבנייה ולכן הוגשו מטעמה דוחות אפס. נציג מע"מ היה זה שביקש לסגור זמנית את התיק עד להתחלת הפעילות בטענה כי מדובר בהליך פרוצדורלי פשוט שאין בו בכדי לפגוע בה.

הוראות הדין הרלוונטיות

1. תקנה 519 לתקנות, החלה בערעורי מס מכוח תקנה 10(א) לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור), התשל"ו-1976 (להלן: "תקנות מע"מ"), מסדירה את סוגיית העמדת ערובה על ידי התובע לצורך תשלום ההוצאות המשפטיות של הנתבע והיא קובעת כי "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".
2. לצד תקנה 519 לתקנות, קובע סעיף 353א לחוק החברות כך:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".