כללי
לפניי בקשה לעכב את ביצוע פסק דיני מיום 5.1.14 וכן ליתן סעד זמני לתקופת הערעור (וכן בקשה למחיקת חלקים מן התשובה לתגובה).
עיקר ההליך שהתנהל לפניי, נסב על טענות התובעים כי חוזה וייפויי כוח בלתי חוזרים, שנחתמו בצ'ילה בשנת 1983, נועדו למנות את הנתבע לשמש
מנהל מקרקעין (הרשומים על שם התובעת 1 ואמה המנוחה, וידאד, שהתובעים הזרים הם מיורשיה). הנתבע זייף, כך נטען, מסמכים אלה (לדוגמה: על-ידי
החלפת עמודים מחוזה הניהול בעמודים בעלי תוכן של חוזה מכר וכן על-ידי
הוספת מלל לייפויי הכוח הבלתי חוזרים לאחר חתימתם). עקב כך, חוזה הניהול הפך ל"חוזה מכר". התובעים הוסיפו וטענו כי בהסתמך על מסמכים מזויפים אלה, ניסה הנתבע לנכס לעצמו בעלות במקרקעין. התובעים עתרו להצהיר על אפסות מעשיו הנטענים של הנתבע.
התביעה נדחתה, כאמור, תוך שעיקרי הממצאים העובדתיים היו: ראשית, בין הצדדים נכרת חוזה
מכר (והמוכרות ידעו את תוכנו); שנית, ייפויי הכוח
לא זויפו. בנסיבות העניין לא היה הכרח להכריע בשאלה אם פגמים שנפלו בהליכי החתימה על ייפויי הכוח הבלתי חוזרים, מאיינים את ייפויי הכוח, אם לאו (שכן בכל מקרה, גם על פי עמדת בא כוח התובעים, הבכורה נתונה לחוזה המכר, לא לייפויי הכוח).
העתירה
התובעים עותרים לשני סעדים שיעמדו בעינם עד למתן פסק דין בערעור:
ראשית, עיכוב ביצוע "הסעד האופרטיבי" המורה שמכוח חוזה המכר, הנתבע זכאי להירשם כבעל הנכסים;
שנית, הותרת הערת האזהרה שנרשמה על המקרקעין לפי החלטתי מיום 10.10.10, על כנה.
אפילו נכון הייתי
להניח לטובת התובעים כי טענותיהם על אודות סיכויי הערעור, הן נכונות (ואין זה המצב), הרי שגם בהנחה (מופרכת) זו - דין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין היה להידחות
במלואה (אך כפי שיסתבר להלן, לא זו התוצאה).
סיכויי הערעור
במהלך ניהול המשפט, טען בא כוח התובעים כי אחת מן הסוגיות
המרכזיות שבמחלוקת נסבה על השאלה אם נחתם חוזה מכר מקרקעין (עמ' 15 - 16 לפרוטוקול). הוא הוסיף וטען כי ייפויי הכוח הבלתי חוזרים טפלים לעיקר, אינם מעניקים זכות מהותית והבכורה נתונה לחוזה (עמ' 951 שורות 15 ואילך).
לשם דחיית הבקשה דנן, הייתי מסתפק בהפניה לפסקה 117 לפסק הדין (המהווה"executive summery" של פסק הדין, מעין כל התורה על רגל אחת). על מנת להקל על הקורא, אתמצת את לוז הקביעות שבפסקה 117 הנ״ל, שמהותן היא ש
נכרת חוזה מכר:
(1)
הודיית
ב"כ התובעים בכך שסעדה (התובעת 1) חתומה על
העמודים החמישי והשישי
של חוזה המכר (ובכך
נתקבלה טענתו בעמ' 1057 שורות 2 - 4, 10 - 16 לפרוטוקול);
(2)
הודיית סעדה בכך שהיא חתומה על
כל
עמודי החוזה (ובכך
אומצה ליבת גרסתה בעניין זה בחקירתה הנגדית, חרף ניסיון בא כוחה לפגום, במהלך החקירה החוזרת, בליבת הגרסה האמורה; אגב, האחרון הגדיל לעשות עת קשר לראשה של סעדה כתר של "קשישה נבערת מדעת", לא פחות: ראו עמוד 13 לתגובה לבקשה 123);
(3)
קביעת מומחית התובעים (גב' גבאי) כי
כל החתימות
על החוזה הן
מקוריות, בעט כדורי ובדיו כחולה
(ובכך
אומץ הממצא של המומחית בסעיף 1(ה) בעמ' 4 לחוות דעתה).
בהינתן האמור
, ובשים לב ללשון החוזה החתום,
ברור
כי החוזה שנכרת בין התובעים הזרים לבין הנתבע
הינו
חוזה מכר, לא חוזה לניהול מקרקעין.
ראיות התובעים הן שקרקרו ומוטטו את תביעתם. משכך, נסתחפה שדם.
בקשת עיכוב הביצוע
אינה מנסה להתמודד עם האמור לעיל. היא
מתעלמת הימנו כליל. בכך חולשתה המרכזית והיסודית. מכאן שלכאורה, אין סיכוי לערעור. די היה בכך לשם דחיית הבקשה. אדגיש, בנוסף, שנוכח היחסים ("מקבילית הכוחות") בין היסודות החיוניים לעיכוב הביצוע (לאמור: מאזן הנוחות וסיכויי הערעור), שעה שהערעור נעדר סיכויים לכאורה - שוב אין חשיבות למאזן הנוחות.
מאזן הנוחות
הלכה פסוקה היא כי "
כאשר עסקינן במקרקעין שאינם משמשים למגורים, הנחת המוצא הינה שהעברתם בעין אינה מסכלת את הסעד המתבקש, שכן הדבר מגלם בחובו נזק כספי הניתן לפיצוי ולכן אין הצדקה, ככלל, להיענות לבקשת עיכוב הביצוע" (ראו לאחרונה ע"א 8691/13
ברגר נ' יניב, ניתן ביום 19.1.14, פורסם במאגר נבו). יתר על כן. התובעים הזרים עצמם ביקשו
למכור את זכויותיהם, ומכאן שאין להם זיקה מיוחדת למקרקעין. יתר על כן, איש לא הטיל ספק בחוסנו הכלכלי של הנתבע, על כל המשתמע מכך. סיכויי הערעור ומאזן הנוחות אינם נוטים אפוא לטובת התובעים. על כן, ראוי היה לדחות הבקשה על קרבה ועל כרעיה.
