החלטה בבקשה למתן צו מניעה במסגרת ערעור על החלטת רשם

החלטה זו עניינה בקשה למתן צו מניעה במסגרת ערעור שהגיש המבקש על החלטת כב' הרשם הבכיר יניב בוקר מיום 14.10.12 במסגרתה בוטלו צווי מניעה שניתנו עד ידו במעמד צד אחד ביום 21.6.12.

נוכח הסוגיה המשפטית שהתעוררה בדבר שאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בערעור, הוריתי בהחלטתי מיום 14.11.12 כי הצדדים יגישו עמדתם בין היתר בשאלת הסמכות העניינית.

כמו כן ומבלי לקבוע מסמרות בסוגיית הסמכות, מצאתי מקום בנסיבות העניין, ליתן במסגרת החלטתי הנ"ל, סעד ארעי עד להחלטה אחרת.

לאחר שעיינתי בנימוקי המבקש כאמור ובתגובות המשיבים לבקשה למתן צו מניעה במעמד צד אחד לתקופת הערעור, ושקלתי טענותיהם לרבות התייחסותם לשאלת הסמכות העניינית, הגעתי לכלל מסקנה כי בית משפט זה נעדר סמכות לדון בערעור הנ"ל מהטעם הבא:

סעיף 96(א1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") קובע :

"החלטה אחרת של רשם בכיר, דינה, לעניין ערעור, כדין החלטה אחרת של בית המשפט שבו הוא משמש רשם בכיר".

עינינו הרואות כי המדובר בהוראה מפורשת וברורה של המחוקק ולפיה ערעור על החלטת רשם בכיר יש להגיש ישירות כבקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי .

וראה לעניין זה : ע"ר (עפ') 17074-03-12 תעשיות מתכת לייזר אל.פי.סי בע"מ נ' אבירם פ. תעשיות בע"מ (פורסם בנבו, 15.7.12) וההפניות שם.

מכאן ובהתאם להוראת תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקסד"א") גם  על הבקשה דנן  שעניינה סעד זמני בערעור, להתברר בפני הערכאה המוסמכת.

עוד יצויין כי על נסיבות המקרה דנן לא ניתן אף להחיל את הוראות תקנה 410א לתקסד"א שעניינה הפיכת בקשה לכתב ערעור, ובמה דברים אמורים?

תקנה 410א לתקסד"א קובעת כי משעה שהוגשה לערכאת הערעור בקשת רשות ערעור, מסורה לבית המשפט הסמכות לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור לפי רשות זאת כמפורט בתקנה. ואולם במקרה ההפוך, עת מוגש ערעור המצריך רשות ערעור, הערעור לא יכול להפוך מעצמו לבקשת רשות לערער ובייחוד כאשר הדבר כלל לא התבקש על ידי בעל הדין. [אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 636 (מהדורה עשירית, 2009)].

ויודגש כי זכות הערעור קיימת רק מקום שהמחוקק העניק אותה, והגשת ערעור בין בזכות ובין ברשות הינה עניין מהותי ולא טכני.

תקנה 410א לעיל מושתתת על ההיגיון לפיו כאשר מוגשת בקשת רשות ערעור על ידי בעל דין שממילא זכאי להגיש הערעור אף בלא נטילת רשות, תהא בידי בית המשפט הסמכות לתקן טעותו זו. אולם כאשר מגיש בעל דין ערעור בזכות עת היה עליו להגיש בקשת רשות לערער, הרי שפעולתו זו הינה בבחינת ניסיון לקבל זכות שאינה מוקנית לו עפ"י הדין ואת זאת לא ניתן להכשיר. [ר' עא (מרכז) 12703-01-11 חזקיהו בע"מ חברה לתועלת הציבור נ' נזר ישראל מוסדות תורה חינוך וחסד (פורסם בנבו, 28.8.11)].

הואיל ומכל המקובץ עולה על המבקש להגיש בקשת רשות ערעור ואין לו זכות קנויה כי עניינו יתברר בפני ערכאת הערעור אלא לאחר קבלת רשות, המסקנה המתבקשת היא כי לא ניתן להעביר הבקשה כאמור בסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט ויש למחקה.             

בנסיבות העניין איני מוצאת מקום להידרש ליתר טענות הצדדים לרבות בקשת המבקש להתיר לו להגיש תשובה לתגובות המשיבים ותגובתם לבקשתו .

אשר על כן אני מורה על מחיקת הבקשה  על המשתמע מכך.

ניתנה היום,  ה' טבת תשע"ג, 18 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.