החלטה בבקשה לדחיית תביעה על הסף בגין העדר סמכות ומעשה בית-דין

1.            מונחת בפני בקשתם של הנתבעים 1-7 (להלן: הנתבעים), לדחיית התביעה על הסף בגין העדר סמכות ומעשה בית-דין.

2.            מדובר בתביעה שהגישה התובעת כאלמנתו של המנוח הרב ש... ז"ל. התובעת והמנוח היו נשואים זה לזו במשך 30 שנה, מאז 17.5.71 ועד לפטירת המנוח ביום 29.9.01; והיו אלה נישואיהם השניים של שני בני הזוג (התובעת - גרושה מבעלה הראשון; והמנוח - אלמן מאשתו הראשונה). לא היו לבני הזוג ילדים משותפים, ולתובעת בן אחד מנישואיה הקודמים, ולמנוח - שבעה ילדים מהנישואין הקודמים, הם הנתבעים והמבקשים בהליך הנוכחי.

3.            המנוח השאיר אחריו צוואה בה השאיר את מלוא עזבונו לשבעת ילדיו, בעוד שלאשתו התובעת השאיר את הזכות להמשך המגורים בדירתו, בה התגוררו משך כל שנות נישואיהם, עד לאחר אריכות ימיה ושנותיה. בתביעתה דורשת האישה מבית המשפט להצהיר כי יש להחיל על בני הזוג את חזקת השיתוף (אשר נישאו, כאמור, בשנת 1971, כך שהוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973, לא חלות עליהם); וכתוצאה מחזקת השיתוף, טוענת האישה כי מגיעה לה הבעלות במחצית זכויות המנוח ברכוש שהשאיר בעיזבונו, לרבות בדירת המגורים בה התגוררו משך כל חייהם המשותפים, וזאת בנוסף לזכות המגורים שמעניק לה המנוח בצוואתו.

4.            כאמור, הנתבעים מבקשים לדחות את התביעה על הסף. לטענתם, תביעתה של התובעת כבר נדונה בעבר לא פעם אחת, אלא פעמיים: ראשית, באותו הליך שבפני בית הדין הרבני האזורי בירושלים אשר בו קוימה צוואת המנוח, נדחתה גם טענתה של התובעת שיש להחיל על העיזבון את חזקת השיתוף; וכמו כן, בתביעה מאוחרת יותר שהגישה התובעת בבית משפט זה ..., בה עתרה לאותו סעד הצהרתי שהיא מבקשת בתביעה הנוכחית. בתביעה זו, התיק נסגר והתביעה נדחתה בהתאם להסכם פשרה שבין הצדדים אשר קיבל תוקף של פסק דין, בו אף התחייבה התובעת כי בכל הקשור לעיזבון בעלה המנוח יהיה מוסמך אך ורק בית הדין הרבני. אי לכך, מדובר במקרה מובהק של מעשה בית דין, גם על בסיס ההחלטה שניתנה בבית הדין הרבני האזורי, וגם על בסיס הסכמתה של התובעת עצמה כי תידחה תביעתה הקודמת, באותו נושא שבגינו היא תובעת עתה. 

5.            תשובותיה של התובעת מתחלקות לשני ראשים: ביטול ההסכם, והעדר סמכות של בית הדין.

6.            באשר להסכם שקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט זה, מבקשת התובעת כי הסכם זה יבוטל, וזאת על בסיס מספר נימוקים, של כפיה, עושק, השפעה בלתי הוגנת, ועוד. אמנם, הנתבעים טוענים כי סמכותו הקודמת של בית הדין הרבני בנושא שבגינו מוגשת התביעה, מחייבת כי אף בקשה זו של התובעת לבטל את ההסכם תובא בפני בית הדין הרבני, ולא בית משפט לענייני משפחה. ברם, ההלכה המקובלת הרלוונטית הינה חד משמעית, והיא, כי בקשה לביטול הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, תידון אך ורק בפני אותה ערכאה אשר אישרה את ההסכם מלכתחילה. ראה, לדוגמא, ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, 699, בו נקבע כדלהלן:

בעל דין הרוצה לבטל פסק דין שניתן בהסכמה מחמת פגם בכריתה או בשל הפרתו על ידי הצד השני, אינו יכול להסתפק במתן הודעת ביטול, אלא עליו להגיש תובענה עצמאית לבית המשפט המוסמך, אשר הינו בית המשפט אשר נתן את פסק הדין... בתביעה לביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, יש משום תקיפה ישירה של פסק הדין, מאחר שביטול ההסכם מביא בהכרח לביטול פסק הדין, ולפיכך, יש להשאיר זאת בידי הערכאה אשר נתנה אותו פסק דין.

7.            מתבקשת המסקנה, אפוא, כי בכל הקשור לבקשתה של התובעת לביטול ההסכם, אין אלא לדחות את טענת הנתבעים כאילו שהסמכות לדון בבקשתה ניתנת לערכאה אחרת כל שהיא, וטענתם זו נדחית בזה.

8.            מוסיפים הנתבעים וטוענים כי בעת ההליך שהתנהל בבית הדין הרבני האזורי בירושלים לקיום צוואתו של המנוח, אף ניתנה החלטה לדחיית טענת התובעת להחלת חזקת השיתוף על הדירה נשוא התביעה שלפנינו. מעיון בהחלטת בית הדין הרבני האזורי עולה כי הוא אכן התייחס עניינית לטענת התובעת, ודחה אותה, בנימוק שהחלת חזקת השיתוף תלויה בנסיבות של כל מקרה ומקרה, ובמקרה שלפניו, בנוגע לתובעת הנוכחית, מחייבות הנסיבות את המסקנה שאין המקרה ראוי להחלת חזקת השיתוף. זאת, מאחר שמדובר בנישואים שניים של שני בני הזוג, כשהמנוח השאיר אחריו שבעה ילדים מנישואים קודמים, וגם לאור הטענה שיחסי הזוג כלל לא התקיימו על מי מנוחות, וכי ניתן להסיק שלא הייתה כל כוונה לשיתוף בין בני הזוג, ובמיוחד בכל הנוגע לרכוש אשר כבר היה קיים בידי המנוח עוד לפני נישואיו לתובעת, ובכלל זה אותה דירה אשר לגביה מוגשת התביעה. יש לציין כי על החלטה זו של בית הדין הרבני האזור הגישה התובעת ערעור לבית הדין הרבני הגדול, וערעורה נדחה, תוך שבית הדין הגדול מאמץ את נימוקיו של בית הדין הרבני האזורי. אי לכך, טוענים הנתבעים כי תביעתה של התובעת כבר נדונה בערכאה המוסמכת, וכי על כן קיים מעשה בית דין החוסם את דרכה של התובעת מפני הגשת תביעה נוספת באותו נושא בבית משפט לענייני משפחה.

9.            בתשובתה של התובעת לטענה מרכזית זו, מבקשת התובעת מבית המשפט לקבוע כי ההליך כולו אשר התנהל בפני בית הדין הרבני האזורי, התנהל בהעדר סמכות, והוא על כן בגדר של VOID. ראשית, טוענת התובעת כי כבר בהתחלת ההליכים בפני בית הדין הרבני האזורי, היא הודיעה לבית הדין כי היא איננה מסכימה לסמכותו של בית הדין לדון בבקשה לקיום צוואת המנוח. לפי סעיף 155 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), אין בית הדין מוסמך כלל לדון בבקשה לקיום צוואה אלא אם כן מסכימים לכך כל היורשים הפוטנציאליים של המנוח; ועל כן, מייד עם הגשת הודעתה של התובעת בבית הדין, היה חייב בית הדין הרבני האזורי למשוך את ידיו מן ההליך כולו ולסגור את הבקשה בגין העדר סמכות. במקום זאת, החליט בית הדין הרבני לדחות את הודעתה של התובעת; ולפי נימוקיו בהחלטה שנתן עולה כי סבור היה בית הדין הרבני כי מאחר שצוואת המנוח נערכה לפי ההלכה היהודית, על פיה נערכת הצוואה מכוח דיני מתנה מחיים, הרי שמייד עם חתימת הדיינים על הצוואה כעדים בעת שערך המנוח את צוואתו בפניהם, ניתן תוקף הלכתי מלא לצוואתו; וכתוצאה מכך, מעשה קיום הצוואה לאחר פטירתו, איננו בגדר של מעשה שיפוטי הנותן תוקף לצוואה, כפי שמקובל להבין עת מקוים צוואה לאחר המוות, ועל כן, הליך כזה איננו זקוק להסכמתם של כל היורשים.

10.        לטענת התובעת, עמדה  משפטית זו של בית הדין הרבני האזורי - בטעות יסודה, מאחר שלפי דיני הצוואות המקובלים במדינת ישראל ובהתאם לחוק הירושה, חתימתם של עדים על צוואה בחייו של המנוח, גם אם עדים אלה הם דיינים של בית הדין הרבני (כך שמדובר בעריכת צוואה לפני רשות), אינן "מקיימות" את הצוואה כבר בחייו של המנוח, ואין לפי הדין הישראלי כל הליך כזה של קיום צוואה מחיים. קיום צוואתו של המנוח מתקיים אך ורק לאחר מותו, ומעמדו של בית הדין לקיים צוואות מכוח סעיף 155 לחוק הירושה הינו אף הוא מעמד של קיום במובן האזרחי. אי לכך, אין נסיבות כל שהן אשר בהן ניתן לנהל הליך לקיום צוואה בפני בית הדין הרבני האזורי, גם אם מדובר בצוואה שנוסחה כמתנה מחיים לפי ההלכה היהודית המקובלת, ללא הסכמה מלאה של כל היורשים הפוטנציאליים בעת הליך הקיום לאחר מות המוריש.

11.        עם זאת, העובדה היא שלאחר מתן החלטה זו של בית הדין הרבני האזורי, התובעת לא הגישה כל ערעור על כך, וכפי שעולה מעיון בפרוטוקול של הדיון שהתקיים מאוחר יותר בפני בית הדין, התובעת הודיעה באמצעות מתמחה ממשרדו של בא כוחה, כי היא מסכימה לסמכותו של בית הדין. ניתן לכאורה לטעון כי הסכמה זו ניתנה רק לאחר שהתובעת מצאה את עצמה עומדת מול החלטת בית הדין אשר בה נדחתה טענתה לחוסר סמכות; ברם, אין להתעלם מן העובדה שעמדה בפניה האפשרות של ערעור על החלטה זו, ואפשרות זו לא נוצלה על ידה.

12.        עם זאת, טוענת התובעת שגם אם הסכמתה המאוחרת לסמכותו של בית הדין אכן תעמוד על כנה, הרי שהסכמה זו התייחסה מעצם טיבה אך ורק לניהול הליך של קיום הצוואה, הא ותו לא. לטענתה, היא מעולם לא הסכימה כי במסגרת ההליך של קיום הצוואה יידון בית הדין הרבני אף בשאלות רכושיות הנובעות מביצוע צוואה, ובכללן, טענתה כי מחצית הזכויות של המנוח בדירה וברכוש נוסף שייכות לה מכוח חזקת השיתוף. ככל שבית הדין סבר אחרת, הרי שהתובעת הגישה על כך ערעור; והגם שבית הדין הרבני הגדול דחה את הערעור, עומדת התובעת על דעתה כי ההחלטה הנ"ל ניתנה בחוסר סמכות. טענה זו מתבססת על כך שסמכותו של בית הדין הרבני האזורי בעניין עזבונו של המנוח, הינה כשלעצמה חריגה מן המגבלה הכללית שבחוק שיפוט בתי דין הרבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953, לפיו מוסמך בית הדין הרבני לדון אך ורק בענייני נישואין וגירושין וכל הכרוך בנושאים אלה; בעוד שסמכותו של בית הדין לדון בענייני ירושה ניתנה על ידי המחוקק בסעיף 155(א) לחוק הירושה, בו נקבע כדלהלן:

על אף האמור בסעיפים 66(א) [המסמיך את הרשם לענייני ירושה - ב.ג.] ו-151 [המסמיך את בית המשפט לענייני משפחה - ב.ג.] מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך.

         עינינו הרואות, כי סעיף 155(א) הנ"ל זה אינו מתייחס אלא לשלש סוגיות: מתן צו ירושה, מתן צו קיום צוואה, וקביעת זכויות למזונות מן העיזבון; בעוד שאין כל הענקה של סמכות בנושאים קנייניים ורכושיים הקשורים לביצוע של צוואה או של חלוקת העיזבון בין היורשים, לרבות בכל הקשור להחלת חזקת השיתוף. אי לכך, טוענת התובעת, כאמור לעיל, כי החלטת בית הדין בנושא זה, גם אם אושרה על ידי בית הדין הרבני הגדול בערעור שהגישה, ניתנה בחוסר סמכות מובהק, ועל כן אין בכוחו כדי ליצור מעשה בית דין אשר יחסום את דרכה של התובעת מהגשת התביעה הנוכחית.

13.        יתירה מזו, גם אם תפורש הודעת ההסכמה של התובעת להמשך ההליכים בפני בית הדין כהסכמה מצדה להתדיין גם בשאלה רכושית (ואכן, ישנם סממנים בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני מהם ניתן להסיק שהתובעת אכן הסכימה להתדיין גם בשאלות רכושיות ולא רק בבקשה לקיום צוואת בעלה המנוח), הרי שאין כל אפשרות, גם אם בהסכמת כל הצדדים, להעניק סמכות עניינית לבית הדין הרבני כשהחוק עצמו שולל סמכות זו מהערכאה האמורה.

14.        בטענה זו, הצדק עם התובעת. הרי סעיף 155(א) עצמו דורש הסכמת כל המעוניינים בדבר, ובכל זאת קובע רשימה סגורה של שלושה נושאים בלבד שבהם ניתן לבית הדין לדון בהם בהסכמת הצדדים. הוי אומר, שבנושאים אחרים, בהם לא העניק המחוקק סמכויות לבית הדין, אף הסכמת הצדדים לא תועיל. בהקשר זה מפנה בא כוח התובעת לבג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (6.4.06) (פורסם במאגרים), בו נאמרו הדברים הבאים:

לכל ערכאת שיפוט ממלכתית, ובית הדין הדתי בכלל זה, אין אלא את אותן סמכויות שיפוט שחוק המדינה העניק לה; החוק הוא שהקימה, הוא שהגדיר את סמכויותיה, והוא שייחדן לה. בעשותו כן, הניח החוק, כחלק מתפיסת יסוד בממשל דמוקרטי, כי במתן סמכויות שיפוט טמונות, בה בעת, גם מגבלות כח השיפוט. כל אשר לא ניתן לערכאה השיפוטית, מצוי מחוץ ומעבר לכוחה, ואל לה לחרוג מגדרי פעולתה המוכרים על עבר תחומים שלא הופקדו בידיה, ובאחריותה. זהו עקרון החוקיות המאפיין את מבנה השלטון הדמוקרטי, עליו נשענת תפיסת מעמדן של רשויות השלטון, ומערכות השיפוט בכלל זה; על יסוד עקרון זה מתפרש מרחב הסמכויות הנתון לערכאות השיפוט הממלכתיות, שבתי הדין הרבניים נימנים עליהן.

         כמו כן, מפנה בא כוח התובעת לבג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591, בו נקבע בצורה המפורשת ביותר כי דיון אשר נערך בבית הדין הרבני בנושא אשר על פי החוק אין הוא מוסמך לדון בו, הינו בטל מעיקרו, ואין כל תוקף לקביעותיו, אף אם הסכימו הצדדים לסמכותו: