החלטה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד בנק לאומי בעניין פירעון מוקדם של הלוואות

א.         מהות התובענה והמהלכים עד כה

המהלך

זו בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית.

על החלטת ביהמ"ש מיום 9.8.2005 הוגש ערעור.

הערעור נדון לאחר כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 2006, שלא היה בתוקף בעת שנדון הנושא בביהמ"ש המחוזי.

ביהמ"ש העליון החזיר את התובענה בחזרה לביהמ"ש המחוזי, לאור שינוי החוק, כדי לבדוק האם שינוי החוק גורם לשינוי בהחלטה, עקב הוראות המעבר הקיימות בחוק, שמיישמות אותו גם על הליכים תלויים ועומדים.

בעת הדיון בביהמ"ש העליון, וגם בפני בימ"ש זה, הצהיר ב"כ המבקשים כי אין לו כל כוונה לבקש להוסיף או לשנות משהו מהאמור בבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, גם לאחר כניסת החוק לתוקף, וכי החלטה של בימ"ש זה תינתן בשינויים המחויבים של כניסת החוק לתוקף, ותוך התייחסות למלוא טענותיו שכבר נפרשו בביהמ"ש.

בין הצדדים נפלה מחלוקת על פרשנות החלטת ביהמ"ש העליון, שהחזיר את התיק למותב זה.

בהחלטתי מתאריך 20.2.2008 הבעתי עמדתי כי החלטת ביהמ"ש העליון אינה מאפשרת גביית ראיות נוספות או כתיבת סיכומים נוספים, אלא בחינה מחודשת של מלוא חומר הראיות לאור החוק החדש.

המהות ועובדות רלבנטיות

התובענה עצמה מתמקדת בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981, וצווים מכוחו.

למבקש מס. 2 היו שני חשבונות אצל המשיב: חשבון עסקי וחשבון אישי.

טופס פתיחת החשבון הראשון הינו משנת 1990, ועליו חתום המבקש מס. 2 בלבד.

מבקש זה לא נתן תצהיר, אלא רק המבקשת מס. 1 שהיתה מיופת כוח בחשבון.

בעדותה הבהירה (עמ' 3) כי היא לא יודעת כל-כך טוב עברית, בעלה יודע עברית כמוה, יש לו עסק של אנטנות, הוא גם צלם וידאו, והיא זו שטיפלה בחשבון.

המבקשים נטלו מהמשיב שתי הלוואות, באמצעות המבקש מס. 2.

ההלוואה הראשונה היתה ביום 31.8.1999 בסכום של 460,000 ש"ח. היא היתה אמורה להיפרע ב - 12 תשלומים חודשיים שווים, כשהריבית חושבה לפי ריבית משתנה פריים בתוספת של 2.5%         (להלן: " ההלוואה הראשונה").

לבקשת המבקשים הסכים הבנק לפרוע את ההלוואה הראשונה בפירעון מוקדם, והיא נפרעה ביום 9.12.1999.

ביום 22.12.1999 (נספח ב' לתצהיר המבקשת) נשלח למבקשים מהבנק באמצעות שרות הודעות אלקטרוני מסמך ממנו הובהר למבקשת מס. 1 שנגבתה בגין פירעון הלוואה זו עמלת פירעון מוקדם בגובה של 4,616.68 ש"ח.