החלטה בבקשה לאישור הסדר פשרה בעשר תובענות ייצוגיות כנגד עשר חברות ביטוח

מונחת לפני בקשה לאישור הסדר פשרה בעשר התובענות הייצוגיות שבכותרת. בתובענות ובבקשות האישור נטען, כי על המשיבות – כולן חברות ביטוח – לשלם למבוטחיהן, בעת קרות מקרה ביטוח של "אובדן גמור" לרכב (total lost, להלן: אובדן גמור), את שוויו של אמצעי המיגון אשר הותקן ברכב. זאת, בנוסף לתגמולי הביטוח, אשר משתלמים בהתאם לשווי הרכב.

היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התייצבותו להליך ובמסגרת עמדתו תמך בטענת התובעים, לפיה במקרה של אובדן גמור על חברות הביטוח לשפות את המבוטח גם בגין אובדן אמצעי המיגון, כאשר אמצעי המיגון הותקן לפי דרישת החברה המבטחת.

בין הצדדים לתובענות הייצוגיות נחתם הסדר פשרה, שבמסגרתו מוצע פיצוי למבוטחי החברות שרכשו פוליסת ביטוח מקיף ושארע להם מקרה ביטוח מסוג אובדן גמור. התקופה הרלבנטית על פי ההסדר המוצע היא תקופה בת שלוש שנים המתחילה, לגבי כל חברת ביטוח, שלוש שנים לפני הגשת התובענה הייצוגית נגדה (התובענות הייצוגיות כנגד חברות הביטוח השונות הוגשו במועדים שונים בין השנים 2008-2010). ההסדר המוצע יחול על מבוטחים אשר התקינו או שנמצא ברכבם אמצעי מיגון לפי דרישת החברה המבטחת ולא קיבלו שיפוי בגין אובדן אמצעי המיגון בנפרד מהרכב. הפיצוי המוצע עליו הוסכם הינו סך השווה ל-50% משוויו המופחת של אמצעי המיגון במועד התשלום, אשר יחושב לפי פחת בשיעור שנתי של 33%. חברות הביטוח התחייבו, כי מעתה ואילך ישפו מבוטחים בגין שווי אמצעי המיגון בהתאם לעקרונות שנקבעו במסגרת ההסדר. באשר למקרים שבהם יתאפשר לפרק את אמצעי המיגון סוכם, כי לחברות הביטוח, מכאן ולהבא, תהיה האפשרות, לפי שיקול דעתן הבלעדי, להודיע למבוטח, כי חלף הפיצוי הכספי הוא יהיה זכאי לקבל את אמצעי המיגון כשהוא מפורק מרכבו. מבוטח שלא יעשה כן, בתקופת זמן של 30 יום מיום קבלת ההודעה, ייחשב כמי שוויתר על זכותו לקבל את אמצעי המיגון או את שוויו. הסדר הפשרה המוצע מעגן התחייבות מצד כל אחת מחברות הביטוח לתשלום "רף מינימאלי", שנקבע בהתחשב בנתחי השוק של כל אחת מהחברות בשוק ביטוח רכב רכוש בשנת 2009, כפי שפורסם על ידי הממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון.

מאחר שבמסגרת ההסדר נקבע פיצוי חלקי בלבד בגין אובדן אמצעי המיגון וכן נקבע שיעור פחת גבוה יחסית, הורתי על מינוי בודק, שיסייע לבית המשפט לבחון האם ההסדר הוגן, סביר וראוי.   

הבודק הגיש חוות דעת אשר ממנה עולה, בין היתר, כי פחת בשיעור שנתי של 33%, המגלם הפחתה על פני שלוש שנים, הינו סביר, וזאת בשים לב לעובדה שמבחינה כלכלית נכון יותר לראות את אמצעי המיגון כחלק מהרכב ולהפחית 100% משוויו, מיד עם התקנתו. עם זאת, הבודק גם הבהיר, כי משך התקופה שבה נדרשים אמצעי המיגון על ידי חברות הביטוח הוא כשבע שנים מיום רכישת הרכב וכי שיעור הפחת השנתי במקרה כזה יעמוד על 14%.

היועץ המשפטי לממשלה איננו רואה עין בעין עם הבודק בעניין זה. לעמדתו, אין הצדקה מספקת לקביעה שלפיה שווי אמצעי המיגון יחושב לפי פחת בשיעור שנתי של 33% ויש להעמידו על 14%, לפי הגישה החלופית של הבודק.

בנוסף, מסתייג היועץ המשפטי לממשלה ממנגנון ההסדרה לעתיד, המאפשר לחברות הביטוח, במקרים שבהם יתאפשר לפרק את אמצעי המיגון, להודיע למבוטח כי חלף הפיצוי הכספי הוא יהיה זכאי לקבל את אמצעי המיגון כשהוא מפורק מרכבו. לשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה, יש לאפשר לחברות הביטוח להשיב למבוטח את אמצעי המיגון רק מקום בו האמצעי במצב תקין ושמיש ובנוסף, יש לאפשר למבוטח פרק זמן ארוך יותר מזה שנקבע בהסדר, שבמהלכו יהא רשאי לקחת את אמצעי המיגון לרשותו.

היועץ המשפטי לממשלה מסתייג גם מהצעת הבודק, שלפיה התשלום לחברי הקבוצה, שאין בידיהם אסמכתא למחיר או למועד הרכישה של אמצעי המיגון, יתבצע בהתאם למחירונים הקיימים בידי חברות הביטוח.

בשלב זה, בו מוצעת פשרה לבית המשפט, יש זהות אינטרסים בין התובעים, המעוניינים לקבל שכר טרחה וגמול ולסיים את ההליך, לבין הנתבעים, המעוניינים לסלק את התביעה בסכום נמוך ככל האפשר. קולה של הקבוצה המיוצגת לא נשמע, אלא באמצעות היועץ המשפטי לממשלה, ועל בית המשפט לבחון האם ההסדר סביר וראוי בשים לב למה שהיה נפסק לו התביעה הייתה מתקבלת, ובשים לב לסיכויי התובענה.