1. בתאריך 10/8/04 הוגש נגד המבקש כתב אישום, בת.פ. 3100/04 של בימ"ש זה, בו יוחס לו ביצוע עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
מדובר, לפי הנטען בכתב האישום, באירוע מיום 21/4/04, סמוך לשעה 05.20, במהלכו ביקשו שני שוטרים מהמבקש להזדהות, מאחר והוא היה דרוש לחקירה ועריק ובתגובה השיב להם המבקש ששמו "שמעון כהן", ובכך עשה מעשה בכוונה להפריע לשוטרים כשהם ממלאים את תפקידם כחוק.
2. בישיבת ההקראה הודה המבקש בטענה כי השוטרים ביקשו ממנו להזדהות, אולם כפר בטענה כי הזדהה בשם "שמעון כהן". לטענתו, הוא מסר לשוטרים את שמו הנכון ואת מס' תעודת הזהות שלו. בנוסף טען המבקש כי לפחות אחד משני השוטרים מכיר אותו בפנים. לדבריו, הוא עתונאי והשוטרים אינם אוהבים את מה שהוא כותב עליהם ולכן העלילו עליו.
בעקבות תגובת המבקש לכתב האישום, היינו כפירתו באותן עובדות שיש בהן כדי לבסס את הרשעתו בעבירה שבביצועה הואשם, נקבע התיק להוכחות.
3. ישיבת ההוכחות לא התקיימה משום שבטרם הגיע מועד ישיבת ההוכחות הגיש המבקש בקשה לביטול כתב האישום, מהנימוקים אותם העלה בבקשתו. לאחר שהתקבלה תגובת המאשימה, לפיה היא מסכימה לביטול כתב האישום "בשל חוסר עניין לציבור", תוך שהיא טרחה לציין שהיא בדעה שאין ממש בטענות שהעלה המבקש בבקשתו לביטול כתב האישום, בוטל כתב האישום. הביטול היה מכח הוראות סעיף 94 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ").
4. עתה בפניי בקשת המבקש ובה שתי עתירות. האחת - לחייב את המשיבה, שהיא המאשימה בת.פ. 3100/04, לשלם לו את הוצאות הגנתו והשנייה - לחייב את המשיבה לפצותו בגין מעצרו.
אדון להלן בכל אחת משתי עתירותיו של המבקש בנפרד.
5.
תשלום הוצאות הגנתו של המבקש:
א. מקור סמכותו של ביהמ"ש לחייב את המדינה בתשלום הוצאות לנאשם, שהאישום נגדו בוטל מכח הוראות סעיף 94(ב) לחסד"פ, כמו שזה במקרה שבפניי, בהוראות סעיף 80 (א) לחוק העונשין, שזו לשונו:
"משפט שנפתח שלא בדרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בסכום שייראה לבית המשפט...".
מלשון הסעיף עולה כי הסמכות לחייב את המדינה בתשלום "הוצאות הגנתו" של נאשם, שכתב האישום נגדו בוטל מכח הוראות סעיף 94 (ב) לחסד"פ, קמה לו לביהמ"ש רק בהתקיים אחד משני התנאים הבאים:
א. ראה ביהמ"ש שלא היה יסוד להאשמה.
ב. ראה ביהמ"ש שישנן נסיבות אחרות המצדיקות את חיוב המדינה בתשלום ההוצאות.
הבה נבדוק, להלן, אם התקיימו התנאים הנ"ל, או אחד מהם, במקרה שבפניי.
ב. כדי לקבוע "שלא היה יסוד להאשמה", שומה על ביהמ"ש לבדוק את התשתית הראייתית שהייתה בידי גורמי התביעה עובר להגשת כתב האישום. כדברי נשיא ביהמ"ש העליון, כב' השופט מר אהרון ברק, בע.פ. 1767/94, חגי יוסף ואח' נ. מדינת ישראל (פורסם בפד"י כרך מג', חלק ראשון, עמ' 505), יש לבחון את השאלה - והמבחן הוא אובייקטיבי - ה"אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה" (שם, בעמ' 519, מול האות ו').
אשר למקרה שבפניי, כפי שעולה מחומר החקירה שהיה בפני התובע שהכין את כתב האישום, הייתה בנמצא תשתית ראייתית שהיה בה פוטנציאל להרשעתו של המבקש. אילו נשמעו ראיות בתיק זה וביהמ"ש היה נותן אמון בגירסת שני השוטרים, כפי שהיא עולה מדו"ח הפעולה של ע.ת. 1 ומהמזכר של ע.ת. 2, ניתן היה להרשיע את המבקש בעבירה בה הואשם. ראוי לזכור שכאשר תובע בודק אם יש בחומר הראיות שברשות התביעה פוטנציאל הרשעתי, המצדיק הגשת כתב אישום, אין זה מתפקידו לבחון שאלות של מהימנות ו/או אמינות.
אשר על כן, אין מקום לקבוע "שלא היה יסוד להאשמה" במקרה זה.
ג. נשאלת השאלה האם ישנן, במקרה זה, "נסיבות אחרות המצדיקות את חיוב המדינה בהוצאות".
מעיון בפסיקה (ראה, למשל, ע.פ. 1767/94 הנ"ל, ע.פ. 4466/98, ראמי דבש נ. מדינת ישראל ואח', פורסם בפד"י כרך נו' חלק שלישי, עמ' 73 וע.פ. 7826/96, יוסף רייש נ. מדינת ישראל, פורסם בפד"י כרך נח', חלק ראשון, עמ' 481) עולה כי הביטוי "נסיבות אחרות" בו נקט המחוקק בסעיף 80 (א) לחוק העונשין הינו ביטוי עמום המותיר בידי ביהמ"ש מרחב תמרון רחב לשיקול דעתו של ביהמ"ש לבחון כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו ולהחליט אם בנסיבות המקרה הספציפי הנדון בפניו, יש מקום לחייב את המדינה לשלם לנאשם את הוצאות הגנתו, אם לאו. עוד עולה מהפסיקה כי במשך השנים גובשה רשימה של קריטריונים ושיקולים - אף כי לא מדובר ברשימה ממצה - שיכולים להחשב בגדר אותן "נסיבות אחרות המצדיקות את חיוב המדינה בהוצאות". בפסק הדין בע.פ. 1767/96 מונה כב' הנשיא א. ברק חלק מאותם שיקולים וקריטריונים. וכך הוא אומר (שם, בעמ' 524, מול האותיות ה' - ז'):
