אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> החב' להגנת הטבע נ' מעלה

החב' להגנת הטבע נ' מעלה

תאריך פרסום : 19/04/2012 | גרסת הדפסה
תא"ק
בית משפט השלום ירושלים
13156-08
15/04/2012
בפני השופט:
רנר שירלי

- נגד -
התובע:
החב רה להגנת הטבע ע"ר 58-001749-9 ע"י ב"כ עוה"ד דניאל אלון ו/או יהונתן קוליץ
הנתבע:
יוסף רבקה מעלה ע"ר 58-034286-3
פסק-דין

פסק דין

כתבי הטענות

1. על פי כתב התביעה התובעת הינה בעלת זכויות השימוש וההחזקה היחודית במקרקעין בשטח 49 אלף מ"ר ובבנוי עליהם בישוב מעלה אפריים, בהתאם לחוזה הרשאה עם המנהל האזרחי מיום 9.4.82. הנתבעת, המפעילה מכינה קדם צבאית במעלה אפריים פלשה למקרקעין ולמבנה, מקיימת בהם מכינה קדם צבאית, ונוהגת בהם מנהג בעלים מבלי שביקשה את הסכמת התובעת. דרישת התובעת מהנתבעת לפנוי המקרקעין והמבנה לא נענתה והנתבעת ממשיכה להחזיק בהם חרף התנגדות התובעת ואף אינה משלמת לתובעת עבור השימוש שלה בהם, דבר. בכתב התביעה מתבקש פנויה של הנתבעת מהמקרקעין והחזרתם לתובעת.

על פי כתב ההגנה מאז שנת 2001 מחזיקה הנתבעת כדין ובהתאם לאישורים שניתנו לה במבנה ובמקרקעין נשוא התביעה. כניסתה למקרקעין וקבלת החזקה בהם היתה על דעת הגורמים המיישבים ועל פי בקשתם. התובעת היתה בעלת זכות חוזית (הרשאה) במקרקעין ולא בעלת זכות קניינית בהם. בהסכם ההרשאה ניתן לתובעת השימוש בקרקע למטרת הקמת בית ספר שדה והיא נטשה את המקרקעין לחלוטין כבר בשנת 1995. מאז הנטישה לא שילמה התובעת את התשלומים המגיעים ממנה בקשר למקרקעין לא לממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי ולא לרשות המקומית. הנתבעת נשאה מעת כניסתה למקרקעין בכל התשלומים הכרוכים באחזקת המקום, באבטחתו ושמירתו. לטענת הנתבעת כשהתובעת אינה עושה שימוש בקרקע זכות התביעה בקשר אליהם נשארת בידי הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי אשר העניק לתובעת את ההרשאה לשימוש בפועל. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת הפרה את הסכם ההרשאה בינה ובין הממונה על הרכוש הממשלתי בכך שלא שילמה את התשלומים המגיעים ממנה ובכך פתחה את הפתח לממונה להרשות את כניסת הנתבעת לקרקע. הנתבעת שנתה מצבה לרעה בכך שהתיישבה במקרקעין והשקיעה כספים לאחזקתם. והכל בידיעת התובעת וללא מחאה שנים ארוכות.

2. מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של אריה כגן, המשמש כמנהל נכסים של התובעת. כן הוגשה מטעם התובעת תעודת עובד צבור של הגב' חנה ג'אנו ממונה עסקות אצל הממונה על הרכוש הממשלתי באיו"ש ככל הנוגע למצב הזכויות במקרקעין כפי שעולה מרשומי המנהל.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של זאב שרון, המשמש כראש המכינה הקדם צבאית "ארזי הלבנון", של דוד קופלוביץ אשר שימש משנת 1995 ועד סוף שנת 2004 כראש המועצה המקומית מעלה אפריים וכן של אליהו דורון אשר שימש בתקופה הרלוונטית כראש מנהלת אזור התעשייה במעלה אפריים. עוד זומן לעדות מטעם הנתבעת מר עוזי קרן שהיה היועץ לענייני התיישבות במשרד ראש הממשלה בתקופה הרלוונטית. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

הטענות בסיכומים

3. לטענת ב"כ התובעת בסיכומיו מעמדה של הנתבעת במקרקעין הוא של פולש ומסיג גבול ואין לה כל טענת הגנה של ממש. הסכם ההרשאה שנחתם בין התובעת לבין המנהל האזרחי באיו"ש בשנת 1982 וזכויות התובעת מכוחו עומדים בתוקפם ברציפות מאז חתימתו. מהראיות עולה כי כניסת הנתבעת למקרקעין בשנת 2001 נעשתה ללא ידיעת התובעת וללא קבלת הסכמתה ואף ללא פנייה לממונה שהוא בעל הסמכות היחידה לגבי מקרקעי המדינה באיו"ש. הן לתובעת והן לממונה נודע על כניסת הנתבעת למקרקעין בדיעבד כשהכניסה לשם היתה בבחינת מעשה עשוי. כשנודע לתובעת על הפלישה נסיונותיה לפנות את הנתבעת או להסדיר את השימוש הזמני של הנתבעת באמצעות הסכם לא עלו יפה מסיבות שאינן תלויות בה. מהראיות עולה כי התובעת לבדה משלמת לממונה את דמי השמוש בגין המקרקעין בהתאם להסכם ההרשאה ודמי השימוש המגיעים ממנה לפיו עד היום שולמו במלואם. עוד טוען ב"כ התובעת כי בהתאם לסעיף 16 לחוק המקרקעין וסעיף 30 לפקודת הנזיקין הנטל על הנתבעת להוכיח קיומה של זכות שבדין לישיבתה במקרקעין. לטענתו זכותה של התובעת במקרקעין הוכחה ואינה שנויה במחלוקת. משכך הנטל על הנתבעת להוכיח קיומה של זכות שבדין להחזיק ולהשתמש במקרקעין אך היא אף לא טוענת לקיומה של זכות כאמור ואף מודה שאין לה. אשר לטענה כי הנתבעת קבלה מממשלת ישראל את הזכות להחזיק במקרקעין, טענה זו כלל לא הוכחה ואפילו היתה מוכחת דינה להידחות מבחינה משפטית. גם הטענה ולפיה הפרה התובעת את הסכם ההרשאה עם הממונה ובשל כך ההסכם פקע, דינה להידחות. טענה זו, שדינה להידחות לגופו, נשללה על ידי בתי המשפט כטענה משפטית אפשרית של מסיג גבול כנגד המחזיק בפועל או מי שזכאי להחזיק בפועל במקרקעין, ואינה עולה מכל מקום בקנה אחד עם עמדת הממונה עצמו שבתעודת צבור שהגיש גילה דעתו כי הסכם ההרשאה בתוקף. עוד טוען ב"כ התובעת כי גם לא ניתן בנסיבות העניין להעלות טענה בדבר קיומו של רישיון מפורש ו/או מכללא שכן התנאים לא התקיימו בענייננו ואפילו כן מדובר ברישיון חינם שבוטל. יש גם לדחות כל טענה אפשרית מתחום דיני היושר להשתק או שהוי בנסיבות העניין. לבסוף טוען ב"כ התובעת כי לא הוכח כי הנתבעת השקיעה במקום מעבר להחזקה שוטפת של מבנים קיימים לשם שמירה על הקיים.

לטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו התובעת אשר נטשה את המקרקעין תוך שהיא נוטלת את מיטלטליה, ידעה על כניסת הנתבעת למקרקעין בסמוך לכניסתה אליהם ב-2001 אבל רק בשנת 2006 פנתה אליה בדרישה להסדיר את מעמדה במקרקעין ובשנת 2008 הגישה את תביעתה. לטענת ב"כ הנתבעת התובעת ויתרה על זכותה במקרקעין ועל זכותה לתבוע סילוק ידה של הנתבעת. ממכלול הראיות והעדויות הן של התובעת והן של הנתבעת עולה כי התובעת ויתרה על הפעלת המקום כבית ספר שדה עוד בשנת 1997 עת העבירה את זכות השימוש במקרקעין למכללת אריאל והפסיקה כל תשלום בקשר אליהם. עם ההתדרדרות הקשה של המצב הבטחוני בשנת 2001 ונטישת המכללה, נטשה התובעת את המקום תוך מצג ברור שאין לה כל כוונה לחזור לשם, כולל התבטאויות מפורשות של מנכ"לה דאז. לטענת ב"כ הנתבעת מי שבידו זכות שימוש, הצגת מצג בדבר הפסקת השימוש יש בו משום מצג של ויתור על הזכות. הנתבעת שינתה את מצבה לרעה בהתבסס על מצג זה בוותרה על תכניותיה לפעול בצפון הארץ, בהעתקת מקום מגורי הצוות ובהקמת מוסד חינוכי המזוהה עם מעלה אפריים. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי בעוד שלא ניתן לחלוק על תום ליבה של הנתבעת, התנהלות התובעת במשך השנים – העברת זכות השימוש למכללת אריאל בניגוד להסכם עם מנהל יו"ש ואי תשלום דמי ההרשאה השנתיים במשך 9 שנים, מנוגדת לעקרון תום הלב. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי לאור מאזן האינטרסים והנזק היחסי, אופי זכותה של התובעת והאינטרס הצבורי יש להעדיף את האינטרס של הנתבעת אשר הגשימה מדיניות של התיישבות במקום בימים קשים שעלולים גם לחזור, על פני אינטרס כלכלי של התובעת אשר ספק אם זכותה לממשו. התובעת גם לא הראתה כי ביכולתה לשוב ולהפעיל בתי ספר שדה בתחומי יו"ש. לנוכח כל האמור יש לקבוע כי התובעת ויתרה על זכות ההרשאה לעשות שימוש במקרקעין ולמצער כי לנתבעת עומדת טענת הגנה של "השתק מכח מצג". לטענת ב"כ הנתבעת העובדות כפי שהוכחו מחייבות לחילופין את המסקנה כי התובעת נתנה לנתבעת רשות מכללא לעשות שימוש במקרקעין ובנסיבות העניין יש מקום לקבוע כי הרשאה זו הינה בלתי הדירה. לבסוף טוען ב"כ הנתבעת כי ממשלת ישראל היתה רשאית, כפי שמצאה לנכון לעשות, להורות על מתן הרשאה לנתבעת לעשות שימוש בקרקע למרות ההסכם שבין התובעת למנהל בנסיבות כפי שנוצרו.

בסכומי התשובה שהגישה התובעת נטען כי העובדות כפי שהוכחו אינן תומכות בטענות הנתבעת וטענתה המשפטית בדבר השתק מכח מצג הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה שכן לא נדונה בכתבי הטענות ולא עלתה כלל במהלך המשפט.

דיון

רקע עובדתי

4. בשנת 1982 התקשרה התובעת ב"חוזה הרשאה" עם המנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון באמצעות הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי ולפיו מסר הממונה לתובעת מקרקעין בישוב מעלה אפריים על מנת שתקים ותפעיל במקום בית ספר שדה ובנייני צבור. תקופה ההרשאה נקבעה ל-49 שנים החל מיום 1.4.1982 ועד ליום 31.3.2031 (ר' מבוא וסעיפים 4-1 לנספח ת/1 לתצהירו של אריה כגן). התובעת הפעילה במקום בית ספר שדה עד שנת 1997 (ר' סעיף 8 לתצהירו של אריה כגן; סעיף 1 לסכומי הנתבעת). בשל המצב הפוליטי והביטחוני ששרר באזור עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה הפסיקה התובעת את פעילותה במקום בשנת 1997 (ר' סעיף 8 לתצהירו של אריה כגן; סעיף 1 לסיכומי הנתבעת). בשנת 1998 התקשרה התובעת בהסכם עם המכללה האקדמית יהודה ושומרון והעניקה לה זכות שימוש במקרקעי בית ספר השדה וזאת בתמורה. המכללה פעלה במקום עד שנת 2001 ואז עזבה אותו (ר' סעיפים 10-9 לתצהירו של אריה כגן; סעיף 1 לסכומי הנתבעת). כעולה מהודעת המכללה אשר צורפה לתצהירו של אריה כגן, פינתה המכללה את המקום ביום 31.7.01 (ר' ת/2). באוגוסט 2001 נכנסה למקום הנתבעת, והחלה להפעיל במקום מכינה קדם צבאית אותה היא מפעילה עד היום (ר' סעיף 15 לסכומי התובעת; סעיף 1 לסכומי הנתבעת; ת/1). העובדות עד כאן אינן שנויות במחלוקת.

כניסת הנתבעת

5. מהעדויות עולה כי כניסת הנתבעת למקרקעי בית ספר השדה לא היתה פרי יוזמה שלה. אותה עת חלה התדרדרות חמורה במצב הבטחוני באזור. עזיבתה של מכללת אריאל היתה קשורה בהתדרדרות זו (ר' עדותו של עוזי קרן עמ' 18, שורות 32-29. ר' גם עדותו של דוד קופלוביץ בעמ' 10, שורות 13-1; עדותו של אליהו דורון בעמ' 27, שורות 13-12). ההתדרדרות במצב הבטחוני הדאיגה לא רק את מי שהיה אז ראש המועצה המקומית מעלה אפריים מר דוד קופלוביץ, אלא גם את ראש הממשלה דאז אריאל שרון. על פי עדותו של עוזי קרן מי שמונה בתחילת 2001 ליועץ ראש הממשלה לענייני התיישבות וכיהן בתפקיד כ-9 שנים "התחילה נטישה של אנשים ממעלה אפרים ובקעת הירדן והגענו למצב שחרדנו לגורל הבקעה ובעצם מתן פרס לפלסטינאים שישיגו את שהם רוצים. באוירה הזאת היינו קשובים לכל פנייה של קבוצת התיישבות כזו או אחרת שיכולה לסייע לחזק את הבקעה. הייתה הנחייה מפורשת של אריק שרון כתוצאה מאיזה ארוע על כביש 60, הכביש המקביל על גב ההר, שנמצא בכל מחיר קבוצות התיישבות.." (ר' עמ' 18, שורות 28-24). ובהמשך "אני לא יודע מועד אבל אני יודע שפחות או יותר בסוף 2001, היה פיגוע בכביש 60, ונסעתי עם ראש הממשלה לנחם אבלים, בבית אל אני חושב אבל לא בטוח, הוא אמר לי במילים חריפות, אם אתה לא תעזור למעלה אפרים ולבקעת הירדן אז מה בעצם אתה עושה במשרד? זה היום צו השעה, כך הוא אמר לי. בדיוק באותה תקופה, קצת יותר מוקדם או יותר מאוחר, הגיעה אלי פנייה של גרעין התיישבותי או מכינה קדם צבאית, שהיתה מיועדת לאביבים בגליל, והיה להם קושי שם שאני לא זוכר מה היה, מבנה לא מתאים או משהוא מהסוג הזה, התקשרו אלי וביקשו ממני לעזור לפתור את הבעיה באביבים. היו מגיעים אלי פניות שונות בנושא התיישבות, ואמרתי להם שאני חושב שצו השעה ואני מאד מעריך את אביבים וישוב ספר וצריך לעזור לו, אבל צו השעה זה הבקעה. הם אמרו לי שהם מוכנים לבחון את האפשרות הזאת, המכינה קדם צבאית של הרב שרון, ובתנאי שאמצא להם מקום מתאים. עמדו אז על הפרק שני מקומות...ואמרתי להם שאני מעדיף את מעלה אפרים אבל צריך לחפש מקום.." (ר' עמ' 19, שורות 11-1). גם על פי תצהירו של זאב שרון, ראש המכינה, התעתדה הנתבעת לפעול באחד מישובי הצפון, אביבים, ואף נקטה בצעדים ממשיים להוצאת כוונתה זו אל הפועל (סעיף 18). לעדותו "..ביקשו מאיתנו בכל לשון של בקשה לבוא לשם (הכוונה למעלה אפריים – ש.ר.) אז נכנסנו" (ר' עמ' 30, שורות 34-33). כך גם עולה מתצהירו של דוד קופלוביץ (ר' סעיף 14).

על פי עדותו של עוזי קרן ההצעה ולפיה תשתכן המכינה במבנה נשוא התביעה היתה של דוד קופלוביץ שהיה אז ראש המועצה "ואמר לנו יש אתר פנוי, שהיה בזמן מסוים של החב' להגנת הטבע, אחרי זה היה בשימוש אריאל והוא מתאים" (ר' עמ' 19, שורות 15-14). הן מתצהירו והן מעדותו של דוד קופלוביץ עולה כי עזיבת המקום על ידי מכללת אריאל הטרידה אותו עד מאוד מבחינה בטחונית. באותה עת נודע לו על המכינה הקדם צבאית והוא סבר כי הדבר הנכון ביותר הוא כי המכינה הקדם צבאית תיכנס למקום (ר' סעיפים 9,7 ו-14 לתצהיר). בעדותו אישר מר קופלוביץ כי נתן את ההרשאה למכינה להיכנס למקום "..בתיאום עם החטיבה להתיישבות ועם עוזר ראה"מ לענייני התיישבות" (ר' עמ' 12, שורות 23-18). כשעומת עוזי קרן עם העדות ולפיה נתן למכינה הרשאה להיכנס למקום השיב "המילה נתן אישור כניסה היא חזקה מדי". ולשאלה "אני שואל אם נתת רשות" השיב "לא, אני לא מוסמך לתת רשות, אני מוסמך להמליץ". וכשנשאל "זאת אומרת לא נתת להם אישור להיכנס" השיב "זאת אומרת אני לא מוסמך לתת רשות" "וגם לא נתת כי אתה לא מוסמך" השיב "נכון" (ר' עמ' 12, שורות 28-22). גם אליהו דורון ששימש בשנים הרלוונטיות כמנהל מנהלת אזור התעשייה במעלה אפריים, שהינו גוף אדמיניסטרטיבי, העיד כי לא נתן את ההרשאה לנתבעת להיכנס למקום אלא היה אך "איש הביצוע בפועל של להכניס את המכינה" (ר' עמ' 26, שורות 20-17). נראה איפוא כי את הרעיון לאכלס את מבנה בית ספר השדה על ידי הנתבעת הגה ראש המועצה דוד קופלוביץ והוא גם מי שנתן את ההרשאה לכך. מעדותו עולה כי הוא מבחין בין שטחים פרטים וצבוריים בתחום המועצה כאשר האחרונים "שייכים למקום" וכשנשאל "אני אומר לך שאין שום הבדל בין המעמד המשפטי של בית ספר שדה מעלה אפרים לבין כל בית מגורים אחר" השיב "ואני אומר לך שזה לא נכון. יש להבדיל בין בתים למוסד חינוכי, למרפאה, לבית כנסת, למקווה, יש הבדל מהותי בין בית פרטי לבין מוסד חינוכי" (ר' עמ' 13, שורות 19-13).

שאלת הסכמת/מודעות התובעת

6. האם הסכימה התובעת לכניסתה של הנתבעת למקום עובר לכניסתה? על פי תצהירו של אריה כגן פלשה הנתבעת למקרקעין ללא ידיעת התובעת וללא הסכמתה (ר' סעיף 11). על פי תצהירו של דוד קופלוביץ הודע לתובעת על כניסת המכינה (ר' סעיפים 10 ו-14 לתצהיר). אריה כגן שלל זאת בעדותו (ר' עמ' 7, שורות 8-6). עדותו היתה נאמנה עלי. מעדותו של קופלוביץ עולה כי כלל לא ידע עובר לכניסתה של המכינה כי קיים הסכם בין התובעת לבין המנהל האזרחי באיו"ש וכלל לא היה מודע למצב הזכויות בנכס (ר' עמ' 10, שורה 32 – עמ' 11, שורה 10). עוד עולה מעדותו, בניגוד לאמור בתצהירו, כי נפגש לראשונה עם גורמים אצל התובעת לאחר כניסתה של המכינה למקום (ר' עמ' 11, שורה 34 – עמ' 12, שורה 6). גם עוזי קרן העיד כי כלל לא ידע מי בעל הזכויות במקום, לא בדק זאת, ולא העלה בדעתו כי לתובעת זכויות במקום (ר' עמ' 21, שורות 15-8). גם אליהו דורון העיד כי לא ידע שלחברה להגנת הטבע חוזה בנוגע למקום וכי כלל לא בדק את נושא הזכויות מאחר ולא חשב כי זה מתפקידו (ר' עמ' 25, שורות 29-24). נראה איפוא כי לא נתבקשה ועל כן גם לא ניתנה הסכמת התובעת לכניסתה של הנתבעת למקום, עובר לכניסתה.

7. מתי נודע לתובעת לראשונה על כניסתה של הנתבעת למקום? אריה כגן העיד כי אינו זוכר באיזה תאריך בדיוק נודע לו על כניסת הנתבעת למקום אך הוא מניח "..שכחודשיים שלושה אחרי שהם פלשו" (ר' עמ' 3, שורות 11-10). עדות זו לא נסתרה בכל עדות או ראיה אחרת.

8. אלו הן העובדות שהוכחו. האם זכאית התובעת לנוכח האמור לדרוש את פינויה של הנתבעת מהמקום? הנתבעת מעלה שלוש טענות משפטיות שדי בכל אחת מהן כדי לדחות לטענתה את התביעה. אדון בהן אחת לאחת.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ