החברה כלכלית לפיתוח גוש עציון ואח' נ' חברת "דלק" הישראלית ואח'

החלטה

לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת תניית היעדר תביעות בהסכם שבין הצדדים.

רקע

ביום 18.4.85 חתמו המבקשת והמשיבה על הסכם להקמה והפעלה של תחנת דלק בצומת גוש עציון למשך 25 שנים (להלן: "התחנה"), וכן על הסכם קימעונאי שבגדרו התחייבה המשיבה לפרסם, לשווק ולמכור במתחם התחנה אך ורק מוצרים שאותם תרכוש מידי המבקשת במחירים שתקבע האחרונה (להלן: "ההסכם"). ביום 6.5.07 חתמו הצדדים על "תוספת להסכם מיום 18.4.1985" לצורך תיקון ועדכון ההסכם, בין היתר, בנוגע להנחות והטבות שתעניק המבקשת למשיבה, חלוקת ההוצאות ביניהן, מחירי מוצרים, עמלות, תנאי אשראי וכיו"ב (להלן: "התוספת"), ונקבע כי שאר הוראות ההסכם תעמודנה בתוקף ללא כל שינוי. בסעיף 20 לתוספת נקבע כי "בחתימתם על תוספת להסכם זו הצדדים מוותרים בזאת הדדית על כל טענה, דרישה ו/או תביעה מכל מין וסוג שהוא (אם וככל שיהיו) של צד כלפי משנהו בקשר עם מערכת היחסים ששררה בין הצדדים עובר לחתימת תוספת להסכם זו לגבי התחנה, ולרבות בכל הנוגע להסכם המקורי כהגדרתו לעיל, יישומו, ביצועו, פרשנותו וכיוצ"ב." (להלן: "תניית הוויתור").

על-פי הנטען בכתב התביעה, כעבור למעלה משנה ממועד החתימה על התוספת, נודע למשיבה על חוות-דעת שהגיש היועץ המשפטי לממשלה ביום 25.8.08 במסגרת דיון בערעורים בבית המשפט העליון, אשר נסובו על מערכת ההסכמים שבין מפעילי תחנות דלק אשר נכללו בהסדר שיקום של נכי צה"ל לבין חברות הדלק פז וסונול. בחוות הדעת נקבע כי תנאים של הכתבת מחירים ובלעדיות ברכישה מהווים כבילות אסורות לפי חוק ההגבלים העסקיים, תשי"ט-1959 (להלן: "חוק ההגבלים"), ותנאים מקפחים בחוזה אחיד לפי חוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים"). בחוות הדעת צוין כי כבר בשנת 1993 קבע הממונה על הגבלים עסקיים דאז, עו"ד יורם טרובוביץ', בעניין הסכמי בלעדיות בין חברות הדלק ומפעילי תחנות הדלק כי הסכמים הקובעים בלעדיות בקניית מוצרים מהווים הסדר כובל לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק ההגבלים. בעקבות זאת, הושג הסדר פשרה בין הממונה לבין חברות הדלק, ובהן המבקשת, שלפיו שוחררו תחנות דלק מהסכמים כאלו ככל שלא התקיימו בהם מאפיינים קנייניים.

המשיבה טוענת בתביעתה כי מעיון בחוות הדעת הנ"ל של היועץ המשפטי לממשלה, ולאחר ייעוץ עם עורכי-דין, נתחוור לה כי ההסכם עם המבקשת אכן כולל כבילות אסורות ותנאים מקפחים, וכי המבקשת העלימה מפני המשיבה את דבר אי-חוקיותו של ההסכם. המשיבה טוענת כי הסכם זה הסב לה ולציבור לקוחותיה נזקים כספיים כבדים, שכן אלמלא הכבילות האסורות היה באפשרותה להתקשר עם ספקי דלק אחרים במחירים נמוכים מהמחירים שקבעה המבקשת. עילות התביעה הן: הסדר כובל, לפי סעיפים 2(א) ו- 2(ב) לחוק ההגבלים; תנאים מקפחים בחוזה אחיד לפי סעיפים 3 ו- 4 לחוק החוזים האחידים; חוזה פסול לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"); חוסר תום לב בקיום חיובים חוזיים לפי סעיף 39 לחוק החוזים; הפרת חוזה לפי חוק החוזים (תרופות), תשל"א-1971; הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"), עקב הפרת חובות הנאמנות על-פי חוק הנאמנות, תשל"ט-1979; רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין ותרמית לפי סעיף 56 לאותה פקודה; עשיית עושר ולא במשפט לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. על-יסוד כל אלה, עותרת המשיבה לתשלום סך של 11,395,608 ₪, המשקף, להערכתה, את ההפרש בין המחירים שבהם רכשה המשיבה דלקים מהמבקשת במהלך השנים 2008-2002 לבין המחירים שבהם יכולה הייתה לרכוש דלקים בתנאי תחרות ושוק חופשי. יוער כי על-פי הסכם מיום 24.2.09 הועברה הפעלת התחנה לידי המבקשת (להלן: "ההסכם החדש").

בד בבד עם הגשת כתב הגנה, הגישה המבקשת את הבקשה שבכאן לסילוק התביעה על הסף, ולמקרה שלא תתקבל הבקשה, הגישה כתב תביעה שכנגד על סך 1,897,499 ₪. סכום זה כולל סך של 1,042,142 ₪ שגבתה המשיבה מהמבקשת בין השנים 2005-2006 בגין השתתפות בהנחות עבור מכירת מוצרים שנקנו מספקים אחרים, בניגוד להסכמים שבין הצדדים, וסך של 855,357 ₪ על אובדן הרווחים באותן שנים בשל רכישות מספקים אחרים.

טענות המבקשת לסילוק על הסף

לטענת המבקשת, התוספת מהווה הסכם פשרה, שנחתם לאחר משא ומתן ממושך ומפורט, במהלכו העלתה המשיבה טענות לפיהן זכו תחנות אחרות לתנאים טובים יותר, וכן טענות כנגד זכותה של המבקשת להגביל את המוצרים הנמכרים בתחנה למוצריה בלבד. למבקשת, מצדה, היו טענות בקשר לתשלומים שהמשיבה חבה בהם. לאור זאת, ולאור תניית הוויתור המפורשת שנכללה בהסכם הפשרה, נטען כי לא יכולה לעמוד למשיבה כל טענה או כל תביעה נגד המבקשת ביחס להסכמים שביניהן. המבקשת מדגישה את חשיבותו של מוסד הפשרה, שעליה עמד בית המשפט העליון בפסיקותיו, ובעטייה ראוי לאכוף את תניית הוויתור שבתוספת. עוד טוענת המבקשת כי מר אבי לוינזון, מנכ"ל המשיבה, שהיה הגורם המוביל במשא ומתן מטעמה לקראת החתימה על התוספת, הוא בעל בקיאות רבה בכל הקשור למשק הדלק בישראל. לוינזון שימש כמנהל הקשרים של המבקשת עם תחנות הדלק והיה בקיא בכל ההיבטים המשפטיים והכלכליים של ההתקשרות בין המשיבה למבקשת ושל התקשרויות בין המבקשת לתחנות אחרות. נטען כי לוינזון היה מודע לכך שקיימות תחנות "משוחררות" שאינן מחוייבות ברכישה בלעדית מהמבקשת. הוא פעל לחתימה על התוספת על כל תנאיה משיקולים כלכליים ברורים, שהרי במסגרת התוספת זכתה המשיבה להטבות כלכליות המתבטאות בהפחתת השתתפותה בהנחות הניתנות ללקוחות התחנה ובוויתור על תביעות כספיות משמעותיות כלפיה מצד המבקשת. המבקשת דוחה את טענות המשיבה לפיהן תניית הוויתור בטלה בשל אי- חוקיותו של ההסכם, ולטענתה, כל עילות התביעה בהקשר זה מוצו במסגרת הסכם הפשרה (התוספת). לבסוף, טוענת המבקשת כי הדיון בבקשה לסילוק על הסף אינו מצריך בירור עובדתי של ממש אלא בדיקה משפטית, ולכן אין מניעה לדחות את התביעה בשל קיומה של תניית הוויתור כבר בשלב זה.

טענות המשיבה נגד סילוק על הסף

המשיבה, לעומת זאת, סבורה כי הטענות המועלות בבקשה לסילוק על הסף מצריכות בירור עובדתי, שמיעת ראיות וחקירת עדים, ומכאן שאין מקום להיעתר לה בשלב זה. המשיבה חוזרת על ההלכות הקובעות כי סילוק על הסף ייעשה רק במקרים קיצוניים ונדירים, כאשר ברור וגלוי הוא כי לתובע אין כל סיכוי לזכות בתביעתו. המשיבה אף חוזרת על טענות שנטענו בכתב התביעה כנגד תוקפה המשפטי של תניית הוויתור בשל פגמים ברצון בשעת החתימה על התוספת. המשיבה טוענת לחוסר תום לב מצד המבקשת ולשימוש לרעה באמון המלא שנתנה בה המשיבה. המשיבה מוסיפה וטוענת לאי-חוקיות תניית הוויתור בשל קיומו של הסדר כובל, בשל היותה תנאי מקפח בחוזה אחיד ובשל היותה נוגדת את תקנת הציבור באשר היא שוללת את זכות הגישה לערכאות. עוד טוענת המשיבה כי תניית הוויתור מהווה חלק בלתי נפרד מההסכם המקורי, והרי לא מתקבל על הדעת כי המשיבה תסכים לתניית היעדר תביעות בקשר לאותו הסכם. כלל ידוע הוא כי חוזה יש לפרש לרעת המנסח, ובמקרה דנן – המבקשת, ועל כן, אין לפרש את תניית הוויתור באופן שיש בה כדי לשלול מניה וביה את זכותה של המשיבה לתבוע בגין המערכת החוזית הבלתי חוקית ששררה בין הצדדים משך למעלה מ- 20 שנים. המשיבה אף מציינת כי לא הייתה מיוצגת על-ידי עורך-דין באותה עת ולא הייתה מודעת לכך שעומדת לה זכות תביעה נגד המבקשת ששוויה מיליוני שקלים. המשיבה לא הבינה את נפקותה המשפטית של תניית הוויתור וחתמה על התוספת במטרה לקבל את ההנחות ואת יתר ההטבות שהובטחו לה מכוחו. המשיבה טוענת עוד כי לוינזון אינו משפטן, ואין לייחס לו בקיאות בהיבטים המשפטיים של כל ההתקשרויות בין המבקשת לבין תחנות הדלק. המשיבה מוסיפה כי במשא ומתן לקראת החתימה על ההסכם החדש התנגדה לניסיונה החוזר של המבקשת להכליל בהסכם תניית ויתור תוך שהדגישה כי ההסכם החדש מסדיר את היחסים מיום חתימתו ואילך, ואינו נוגע לתקופת העבר שלגביה נטושה מחלוקת בין הצדדים. לחילופין, טוענת המשיבה כי תניית הוויתור מתייחסת למערכת היחסים ששררה בין הצדדים עובר לחתימה על התוספת, ואולם ההסכם המקורי המשיך לחול עד חודש פברואר 2009 שבו נחתם, כאמור , ההסכם החדש. גם מטעם זה, לטענת המשיבה, אין לדחות את התביעה על הסף ויש לבררה לגופו של עניין.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי ושקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה הגם שלא בלי היסוס, כי לא יהיה זה ראוי לדחות את התביעה בשלב זה, וזאת מן הנימוקים הבאים:

תניית היעדר תביעות, כשמה כן היא, מגבילה את זכות הגישה לערכאות שיפוטיות, שהינה זכות בסיסית ויסודית. על חשיבותה של זכות זו ועל השלכותיה על אופן פרשנותה של תניית היעדר תביעות עמד בית המשפט העליון בפסק-דין ע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם):

"חשיבותה של זכות הגישה לערכאות מקימה חזקה פרשנית, כי אין תכליתו של החוזה למנוע אפשרות של מי מהצדדים לפנות לערכאות שיפוטיות. כדברי השופט י' זמיר, "...יש מקום לחזקה שהצדדים לחוזה לא התכוונו למנוע תביעה על פי החוזה בבית המשפט. בהתאם לכך, בית המשפט יהיה נוטה לפרש הוראה כזאת באופן שיסלק את המחסום או המכשול מעל הדרך אל בית המשפט" (ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 875-874 (להלן - פרשת לוין); כן ראו, א' ברק, פרשנות במשפט: כרך רביעי - פרשנות החוזה (תשס"א) (להלן - פרשנות החוזה), עמ' 619-618). זאת ועוד, כאשר נסתרת החזקה או שאין אפשרות לפרש את החוזה באופן שיסיר את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות, עשוי בית המשפט לפסוק כי ההוראה הרלוונטית סותרת את תקנת הציבור, ועל כן בטלה היא בהתאם לאמור בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (פרשת לוין, עמ' 875. לגבי תניות חוזיות השוללות מן הצדדים לחוזה תרופות המוקנות להם על פי דין, ראו ע"א 842/79 נס נ' גולדה, פ"ד לו(1) 204, 210; ע"א 2454/98 לינדאור נ' רינגל, פ"ד נו(1) 225. לעניין הפגיעה בזכות הגישה לערכאות הגלומה בתנית בוררות, ראו רע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרוייקטים (בנייה) 1989 בע"מ נ' מצפה כינרת 1995 בע"מ, פ"ד נו(5) 156, 164-163; רע"א 6450/01 שמחה אוריאלי ובניו, חברה להנדסה וקבלנות בע"מ נ' מכון טיפול בשפכי אשקלון, פ"ד נו(5) 769)." (פסקה 16 לפסק הדין).

מנגד, בכף השנייה של המאזניים, מטה השיקול של חופש החוזים כנגד צמצום תניית היעדר תביעות, על אף ההגבלה על זכות הגישה לערכאות. כך קבע בית המשפט כי:

"מתן פרשנות מצמצמת יתר על המידה לתניה, על רקע שיקולים הנוגעים לזכות הגישה לערכאות, עלולה לפגוע בחופש הנתון לצדדים לעצב את החוזה כראות עיניהם (לעניין היותו של חופש החוזים משום זכות חוקתית, ראו פרשנות החוזה, עמ' 79-78). קביעה לפיה תנית העדר התביעות בטלה, מפאת היותה נוגדת את תקנת הציבור, אינה מתיישבת אף היא עם חופש החוזים, וביתר שאת." (פסקה 18 לפסק הדין בעניין מליבו).

בעניין מליבו, הציע בית המשפט ארבע חלופות פרשניות לתניית היעדר תביעות. על-פי החלופה הראשונה, ניתן לתניית היעדר תביעות תוקף בלתי מסוייג מכוח חופש החוזים. פרשנות זו מביאה לכדי הגבלה ממשית של זכות הגישה לערכאות שיפוטיות, ולכן בית המשפט שולל אותה מכל וכל. החלופה השניה קובעת את בטלותה של תניית היעדר תביעות בהיותה מגבילה את זכות הגישה לערכאות ונוגדת את תקנת הציבור. בחלופה זו, כאמור, יש כדי לפגוע בחופש החוזים של הצדדים, ועל כן גם היא אינה באה בחשבון. החלופות הנותרות הן חלופות ביניים, הנותנות תוקף לתניית היעדר תביעות אך מסייגות את תחולתה. על-פי החלופה השלישית, מפורשת תניית היעדר תביעות באופן שתחול רק ביחס לתביעות אשר כנגדן מועלות טענות הגנה כנות וסבירות. הקושי בחלופה זו נובע מכך שלא ניתן לצפות מראש את טענות ההגנה, כנותן וסבירותן, והיא עלולה להרתיע יתר על המידה מפני הגשת תביעות. במסגרת החלופה הרביעית תפורש התניה כך שהיא תחול אך ביחס לתובענות אשר מבוססות על טענות סרק, דהיינו, טענות בלתי סבירות או מחוסרות תום-לב. מבין ארבע החלופות הללו, העדיף בית המשפט את החלופה הרביעית, שכן פרשנותה לתניית היעדר תביעות עולה בקנה אחד עם החזקה לפיה לא התכוונו הצדדים להגביל את אפשרות הפנייה לבית המשפט, מחד-גיסא, ויש בה כדי להרתיע מפני הגשת תובענות סרק, מאידך-גיסא.

יישום הלכה זו לענייננו משמעו כי אין לפרש את תניית הוויתור באופן גורף המונע הצדדים להגיש כל תביעה, אלא רק כזו שעל פניה היא בלתי סבירה ונגועה בחוסר תום לב. לא שוכנעתי כי כך הם פני הדברים במקרה דנן.

יוסי צדיק, הממונה על קשרי המבקשת עם תחנות הדלק, העיד בתצהירו כי ברקע לחתימת התוספת עמדו מחלוקות שונות שנתגלעו בין הצדדים בנוגע לגובה התעריפים של מוצריה של המבקשת ובסוגיות הנוגעות ליישום ופרשנות ההסכמים. לגרסתו, במהלך המשא ומתן שקדם לחתימה על התוספת העלתה המשיבה טענות לפיהן תחנות אחרות זכו לתנאים טובים יותר, וכן טענה נגד הבלעדיות של המבקשת במכירת מוצריה בתחנה, ובמילים אחרות – כי היא סובלת מהסדר כובל. גם למבקשת היו טענות כלפי המשיבה, בין היתר, בקשר לתשלומים שהמשיבה חבה בהם. במסגרת התוספת יושבו חילוקי הדעות בין הצדדים. בחקירה נגדית אישר צדיק כי אין זכר לטענות אלו של הצדדים בגוף התוספת, לטענתו, כיוון שלא רצו שההסכם יגולה לתחנות אחרות, אבל "היה ברור במה מדובר" (עמ' 12 לפרוטוקול מול הש' 4-12). לדבריו, נושא ההסדר הכובל עלה במשא ומתן ו"היה לב ליבו של העניין" (עמ' 13 לפרוטוקול מול הש' 17-20). ואולם, כאמור, אין כל אינדיקציה ברורה בתוספת לכך שהמשיבה ויתרה באופן מודע, מושכל ומחושב על טענותיה בדבר הסדר כובל, כך שבהגשת התביעה על-ידה, בניגוד לאמור בתניית הוויתור, יש משום חוסר תום-לב והיעדר סבירות.