החברה המרכזית להפצת משקאות קלים בע"מ נ' לניר

פסק דין

רקע

לפניי תביעה על סך 5,000 ₪. מלכתחילה נוהלה התביעה בין התובעת לנתבע, ואולם התובעת והנתבע הגיעו להסדר פשרה ביניהם, אשר במסגרתו סוכם כי הנתבע ישלם לתובעת סך של 5,000 ₪, כאשר ההליכים בין הנתבע לצד ג' המשיכו כסדרם.

על-פי הודעת צד ג' שהגיש הנתבע, על הצד השלישי לשפותו בסכום ששילם לתובעת בסך של 5,000 ₪, שכן צד ג' הינו הבעלים של המסעדה, ואילו הנתבע הינו שכיר בלבד, אשר חתם על השטר מתוקף ייפוי כוח שניתן לו לניהולה השוטף של המסעדה.

עדויות

הנתבע הגיש תצהיר מטעמו, לפיו בתקופה הרלוונטית לתביעה עבד כשכיר במסעדת "פלפליקו" בגני תקווה (להלן: "המסעדה") שהייתה בבעלותו של מר ציון אוחיון, דודו (להלן: "צד ג'"). החל משנת 2001 ועד למועד מכירת המסעדה על-ידי צד ג', ביום 1.6.2009, שימש כמנהל המסעדה. בתקופה זו מסר צד ג' לידיו את סמכויות הניהול השוטפות במסעדה (סעיף 3 לתצהיר). סמכויותיו כללו חתימה בשמו של צד ג' על הזמנות, התחייבויות לספקים ושטרי חוב לרבות שיקים מחשבון הבנק של צד ג' ואשר שימש כחשבון הבנק של המסעדה. בחודש דצמבר 2006 חתם הנתבע על שטר חוב במסגרת תשלום חובות של המסעדה לתובעת. בגין שטר חוב זה הגישה התובעת בקשה לביצוע שטר, בלשכת ההוצאה לפועל, בסך 12,368 ₪. בד בבד עם בקשת הרשות להתגונן הנתבע הגיע עם התובעת להסדר לסילוק החוב בסך 5,000 ₪. ראשית סבר כי מדובר בשטר חוב אחר, אולם הסתבר לו כי מדובר בשטר אשר נחתם על-ידו בהקשר של פריסת חובות של המסעדה לתובעת, ובשם צד ג'.

הנתבע העיד בבית-המשפט. לדבריו, שיקים שניתנו לתובעת מחשבון הבנק של צד ג', אשר משמש אף כחשבון הבנק של המסעדה, חזרו. שיקים אלו היו חתומים על-ידו וניתנו עבור סחורה. נציג התובעת הגיע למסעדה כדי להגיע להסדר בנוגע לחוב, במסגרתו החתימו על שטר חוב ריק כתנאי להמשך היחסים העסקיים (עמ' 9, ש' 26; עמ' 13, ש' 18-19). עוד העיד כי צד ג' שילם לתובעת סכומים וזו תבעה אותו על ההפרש (עמ' 11, ש' 31-32). לדבריו קיבל מצד ג' ייפוי כוח לעשות כל מה שקשור לתפקוד השוטף של המסעדה (עמ' 16, ש' 21). לדבריו: "אני הייתי מיופה כוח בחשבון ורשאי לחתום על שיקים. לכן, גם חתמתי על המסמך הזה השטר חוב" (עמ' 13, ש' 28-19). הואיל ובאותה התקופה הוא וצד ג' היו מסוכסכים והתובעת התנהלה מולו בלבד ולכן החליט להגיע להסדר. לדבריו, בשל התביעה בהוצאה לפועל ולאור הסכסוך בינו לבין צד ג' לא פנה אליו להודיע לו על התביעה או על הסדר הפשרה.

צד ג' הגיש תצהיר מטעמו, לפיו הנתבע היה מיופה כוח בחשבון הבנק במסגרת תפקידו כמנהל העסק אך מעולם לא קיבל הרשאה לחתום בשם צד ג' על שטרי חוב. לדבריו כלל לא ידע על קיומו של חוב זה לתובעת, שכן הגיע עמה להסכם פשרה ביום 3.3.10 על סך 15,000 ₪ בכדי לסיים את כל התחייבויותיו כלפיה. הנתבע חתם על שטר החוב בגינו הוא עותר לשיפוי מבלי להודיע על כך לצד ג' ומבלי לקבל את הסכמתו. לטענתו, הן התובעת והן הנתבע הסתירו ממנו את הסדר החוב שעשו ביניהם. לטענתו, חתימתו של הנתבע על השטר הינה בגדר זיוף, ולכל הפחות רשלנית.

צד ג' העיד אף הוא בבית המשפט. לדבריו, התובעת פתחה נגדו תיק בהוצאה לפועל בגין השיקים שחזרו מחשבון הבנק שלו, אותו מנהל הנתבע מזה שש שנים. עוד העיד כי הנתבע חתם על מאות שיקים מחשבון זה. לדבריו, לנתבע הייתה הרשאה לחתום על שיקים לספקים בלבד (עמ' 17, ש' 28). עוד העיד כי אם היה מיודע בנוגע לעריכת הסכם הפשרה בנוגע לחוב מול התובעת יכול היה להגיע להסדר שונה (עמ' 19, ש' 1-2).

דיון

האחריות בנוגע לחוב

לטענת הנתבע הפעולות שביצע נעשו מתוקף תפקידו כשכיר ובשמו של הבעלים שהינו צד ג', וממילא אינו אחראי לחובות המסעדה. כך, בשטר החוב עליו חתם לתשלום חובות המסעדה לתובעת בדצמבר 2010 נרשם כי הלקוח הינו צד ג', ולכן חתימתו על שטר החוב נעשתה בשמו של צד ג'.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, סבורני כי בכל הנוגע לאחריות על החוב, הדין עם הנתבע. עיון בשטר החוב עצמו (נספח ב' להודעת צד ג') מעלה כי הלקוח בשטר החוב הינו "ציון אוחיון", קרי: צד ג'. הנתבע הינו עושה השטר, אך מהשטר עצמו עולה כי הלקוח הינו צד ג' וכי שטר החוב נועד להבטיח תשלום חוב של צד ג' ולא של הנתבע. כמו-כן, אני מקבל את עדותו של הנתבע כמהימנה, לפיה הוא חתם של שטר החוב במסגרת תפקידו כשכיר של צד ג' וכשלוח שלו. אני מקבל את עדות הנתבע לפיה הוא היה מוסמך לחתום על שטר החוב במסגרת תפקידו כמנהל המסעדה. כמו-כן, אני מקבל את טענת הנתבע לפיה עסקת היסוד בגין החוב הינה חוב של צד ג' כלפי התובעת.

אני מעדיף את עדות הנתבע על פני עדות צד ג' אשר טוען כי כלל לא הסמיך את הנתבע לחתום על שטר החוב האמור, וכי הנתבע פעל בהקשר זה ללא הרשאה. אין ביכולתי ליתן אמון בעדות צד ג' לפיה מעשיו של הנתבע נעשו ללא הרשאה או שהינם בגדר זיוף. צד ג' אף העיד שהנתבע ניהל בשמו את חשבון הבנק הרלוונטי במשך כשש שנים וחתם בשמו על מאות שיקים על-פי ייפוי כוח, ואף לאור דברים אלה מובן שהחתימה על שטר החוב הייתה בהרשאה (עמ' 17-25, ש' 17). אף טענתו של צד ג' לפיה אם היה יודע על שטר החוב האמור במועד היה מגיע להסדר בנושא עם התובעת (עמ' 8, ש' 13-15 לפרו'), יש בה משום ראשית הודיה בכך שהנתבע חתם על שטר החוב בהרשאה כדין.

לפיכך, המסקנה היא שהנתבע חתם על שטר החוב ברשות ובסמכות, והחוב אשר התובעת ביקשה לקבל מהנתבע הינו חובו של צד ג', ולפיכך על צד ג' לשפות את התובע בגין חוב זה.

אי-הודעה לצד ג' במועד על הסדר הפשרה

למרות האמור לעיל בנוגע לאחריותו של צד ג' בנוגע לחוב עצמו, סבורני כי הנתבע גרם לצד ג' נזק בכך שהגיע להסדר הפשרה עם התובעת בגין חובו של צד ג' בטרם נודע לצד ג' על ההליך, ובטרם ניתנה לצד ג' הזדמנות סבירה לטעון בעניין. אילו היה הנתבע מודיע לצד ג' על ההליך ועל הסכם הפשרה בטרם חתימתו, הרי שהיה ביכולתו של צד ג' ליטול על עצמו את החוב, ולנסות להקטינו מעבר לסכום הפשרה. הנתבע התפשר עם התובעת, וכעת הוא מבקש מצד ג' לשאת בסכום הפשרה, וזאת מבלי שלצד ג' הייתה שליטה כלשהי על סכום הפשרה. יודגש, כי לנתבע לא היה שום קושי להודיע לצד ג' על ההליך ועל הסדר הפשרה המתגבש, הואיל ובין השניים מתנהל במקביל הליך אחר בבית-המשפט והואיל והנתבע הינו אחיינו של צד ג'.

דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר חודש עובר לחתימת הסדר הפשרה בין הנתבע לתובעת הגיע אף צד ג' להסכם פשרה מקביל עם התובעת שבמסגרתו שילם סך של 15,000 ש"ח (הסדר פשרה מיום 3.3.10). הסדר הפשרה של צד ג' עם התובעת עניינו באותו חוב הנוגע להסדר הפשרה של הנתבע עם התובעת. לכן, ניתן להניח שאילו היה ידוע לצד ג' אודות החוב הנוכחי, יתכן שהיה ביכולתו להגיע להסדר פשרה נוח יותר שהיה כולל בחובו אף את החוב הנוכחי. באי-ההודעה על הסדר הפשרה המתגבש גרם הנתבע לצד ג' שיהיה חשוף לדרישת תשלום כפולה בגין אותו חוב.

רשלנותו של הנתבע בנוגע להסדר נלמדת אף מכך שהגיע להסדר הפשרה עם התובעת לאחר שהיה מודע באופן מלא לכך שמדובר בחוב של צד ג' (עמ' 14, 28-29), ובכל זאת לא טרח להודיע על כך לצד ג' בטרם חתם על הסדר הפשרה.

ב"כ הנתבע טען כי תחילה לא ידע הנתבע על מהותו האמיתית של החוב וסבר בטעות כי מדובר בחוב אחר, ולכן לא עירב את צד ג'. לאחר מכן, הגיש בקשה לתיקון כתב ההגנה, אך לא ניתנה החלטה בנושא על-ידי כבוד הרשם, ולכן לא היה ביכולתו להגיש הודעת צד ג', ובהמשך הוגש ההסדר הדיוני לאישור בית-המשפט. אין ביכולתי לקבל טענה זו. בהקשר זה סבורני כי היה על הנתבע ליידע את צד ג', בין אם באמצעות הודעת צד ג' ובין אם בכל דרך אחרת, כי על צד ג' לשאת בחוב האמור, וזאת בטרם חתימה על הסדר הפשרה עם התובעת.