פסק דין
התביעה שבפני היא תביעה כספית בעילה חוזית ועשיית עושר ולא במשפט לחיוב הנתבע בגין עלות מיגון ירי שהותקן ברכב הסעות אשר נשרף ושולמו בגינו לנתבע תגמולי ביטוח. הנתבע הגיש תביעה שכנגד בגין הפרת הסכם שנחתם בינו ובין התובעת באי העברת תשלומים המגיעים לו בגין שירותי הסעות שנתן לפי הזמנתה.
טענות הצדדים:
התובעת והנתבעת שכנגד (להלן-"התובעת") ,חברה עירונית בבעלות המועצה האזורית בקעת הירדן אחראית לארגון מערך ההסעות לתלמידים ועובדי ההוראה בתחום המועצה. במסגרת זו התקשרה התובעת בחוזה קבלני עם הנתבע בחודש נובמבר2001 לתקופה של שמונה שנים (נספח א' לכתב ההגנה להלן-"הסכם ראשון") ובהסכם קבלני נוסף בחודש ספטמבר 2009 לביצוע הסעים על פי דרישתה ממנו (נספח א' לכתב התביעה ונספח ג' לכתב ההגנה, להלן-"ההסכם"). התובעת טוענת כי רכב ההסעות שהנתבע רכש לעצמו נרשם בבעלותה (להלן- "הרכב"). הרכב, נירשם בשיעבוד ראשון לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ משניתן לנתבע אשראי למימון רכישת הרכב כפי שנירשם גם בפוליסת הביטוח לרכב.
התובעת טוענת כי בשל דרישות משרד הביטחון ממנה בנוגע להסעות ולהבטחת ביטחון הנוסעים הועמד לרשות הנתבע והותקן ברכב מיגון נגד ירי ובפוליסת הביטוח לרכב נאמר שעלות המיגון היא בסך של 295,000 ₪ (הפוליסה צורפה כנספח ב' לכתב התביעה , להלן-"הפוליסה"). עם סיום מועד תקופת ההסכם הראשון נחתם הסכם בין הצדדים ביום 1.9.2009 המסדיר את התחייבויות הצדדים בנוגע להסעות ונקבעו בו הוראות המסדירות את חובותיו של הנתבע למקרה בו יחדל מלספק את שירותי ההסעות לתובעת. ביום 5.3.2010 נשרף הרכב כליל ולא עלה בידי הנתבע למלא אחר התחייבותו כאמור בסעיף 12 להסכם בהעמדת רכב ונהג חילופי.
לנוכח זאת טוענת התובעת כי היא פנתה לנתבע ביום 14.3.2010 בהצעה שירכוש רכב חלופי באמצעות תגמולי הביטוח ששולמו בגין שריפת הרכב וימשיך לספק לה שירותי הסעות. הנתבע דחה את פנייתה והודיע כי אינו מעוניין להמשיך ליתן לה שירותי הסעות בניגוד להתחייבותו בהסכם. משניתנה הודעה ע"י הנתבע על הפסקת עבודתו עבורה שלחה לו התובעת דרישה להחזר עלות המיגון בהתאם לסעיף 13 להסכם (מכתב מיום 15.3.2010 , נספח ג לכתב התביעה). הנתבע עשה דין לעצמו ולא נענה לפניותיה להשבת עלות המיגון והותיר אצלו את תגמולי הביטוח בגין הרכב שנשרף שכללו תגמולים בגין המיגון בסך של 295,000 ₪. לאור רישום השיעבוד לטובת בנק לאומי בגין נטילת אשראי ע"י הנתבע לרכישת הרכב, מלוא תגמולי הביטוח הועברו על ידי המבטחת לחשבון הבנק של הנתבע, בבנק לאומי.
פניות נוספות של התובעת לנתבע להשיב את עלות המיגון נידחו (מכתבה מיום 13.4.2010 , נספח ד' לכתב התביעה) וניטען כי ההסכם הראשון פג ועמו גם התחייבותו באותו הסכם להשיב לתובעת את שווי המיגון (נספח ה' לכתב התביעה). על כך השיבה התובעת כי התחייבויותיו להשבת המיגון הם פועל יוצא של הההסכם מיום 1.9.2009 ולא מכוח ההסכם הראשון והיא בתוקף ומחייבת אותו עם הודעתו על הפסקת מתן שירותיו לה (נספח ו לכתב התביעה).
לאור האמור טוענת התובעת כי הנתבע הפר את ההסכם והתעשר על חשבונה שלא כדין בהימנעו מהעברת תגמולי הביטוח בגין המיגון לידיה וביקשה ומכאן התביעה לסעד כספי בגין עלות המיגון לפי שיעור תגמולי הביטוח ששולמו לו בסך של 295,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה. לחילופין טענה התובעת כי הואיל והמיגון אינו רכושו של הנתבע כי אם הושאל לו בהתקנתו ברכב לצורך ההסעות עליו להשיב לה את שווי התגמולים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. התובעת הוסיפה וטענה כי היא נזקקת להשבת שווי המיגון על מנת להתקינו הרכבים אחרים שמשרתים אותה והנתבע מסכל זאת בסירובו כאמור (נספח ז לכתב התביעה).
הנתבע דחה את טענותיה של התובעת. לטענתו, בחודש נובמבר 2001 הוא התקשר עם התובעת בחוזה הראשון שהיה חוזה אחיד למתן שירותי הסעה לפיו, על פי דרישת משרד הביטחון היה עליו להתקין מערכת מיגון מפני ירי. המיגון היה במימון משרד הביטחון ולא היה מעולם רכושה של התובעת (לראייה צרף את אישור מנכ"ל התובעת מיום 9.4.02 כי הרכב מוגן מתקציבי משרד הביטחון לתובעת, נספח ב לכתב ההגנה). במעמד ההתקשרות בהסכם הראשון נאמר לו במפורש כי מערכת מיגון הירי מתכלה וכי 'אורך חייה' אינו עולה על 8 שנים ובסיום אותה תקופה תעבור לבעלותו. בהתאם לאמור, לא נכללה בהסכם הראשון דרישה להשבת מערכת המיגון לתובעת בסיום תקופת ההסכם (סעיף 13 להסכם הראשון) כי אם נאמר כי אם הוא יחדל מלספק שירותי הסעה, יחזיר את המיגון מה שלא קרה בעניינינו בתקופת ההסכם הראשון.
לפיכך, עם סיום ההתקשרות בההסכם הראשון אין לנתבע לפי טענתו, חובה להשבת מערכת המיגון שאין לה עוד כל ערך. יתרה מכך, למרות שהוא לא נדרש בהסכם הראשון לבטח את מערכת המיגון הוא עשה כן ונשא לבדו בעלות תשלומי הביטוח, ללא השתתפות של התובעת. בפוליסה אותה אישרה גם התובעת, נאמר כי כספי הפוליסה משועבדים לטובת בנק לאומי כנגד הלוואה לרכישת הרכב . בכך יש כדי ללמד שהתובעת, וויתרה על זכותה לקבל תשלום כלשהו מתגמולי הביטוח .
הנתבע הוסיף וטען כי לאחר תום תקופת ההסכם הראשון אלצה אותו התובעת לחתום על הסכם המאריך בשנה את תקופת ההתקשרות. הוצג בפניו מצג לפיו ההסכם זהה להסכם הראשון, ולא היא. התובעת, סרבה לבקשתו לאפשר לו לעיין בהסכם מבעוד מועד ולהעיר את הערותיו ואיימה עליו כי העדר חתימה שלו עליו לאלתר, תסכל את המשך העסקתו. בלית ברירה הוא נאלץ לתחום על ההסכם ביום 1.9.2009 ככתבו כלשונו מבלי שהיה בידו לנהל מו"מ לגביו. בהתאם לכך הוא רשם על ההסכם בראשי תיבות ת.ל (תחת לחץ) (ההסכם צורף כנספח ג לכתב ההגנה).
הנתבע טען כי בהסכם אין כל דרישה להשבת המיגון בתום תקופת ההסכם והיה ברור שלא קיימות דרישות חדשות בנדון. בכתב התביעה הועלתה לראשונה הטענה לפיה יש להשיב את שווי מערכת המיגון על פי ערכה כמערכת חדשה, ללא כל התחשבות בבלאי משמעותי שנגרם לה בחלוף השנים ומבלי שהציגה חשבונית ספק להוכחת עלות הרכישה. לפיכך, דחה הנתבע את טענת התובעת לזכותה מכוח סעיף 13 להסכם בהעלימה עובדות מהותיות בנוגע להסכם, הטעייה וכפייה. זאת ועוד, התובעת פנתה ללא ידיעתו ובחוסר תום לב לבנק לאומי וטענה שחלק מתגמולי הביטוח בסך של 290,000 ₪ שייך לה וכי עליה "לשחרר" את השעבוד לטובתה.
לאחר שנשרף הרכב הודיע הנתבע לתובעת כי בכוונתו לחדש את ההסעות עם קבלת תגמולי הביטוח. לטענתו, למרות זאת דרשה ממנו במפגיע התובעת לרכוש על אתר רכב משומש ודחתה את בקשתו להמתין מס' ימים לתגמולי הביטוח ולרכישת רכב חדש מהם. התובעת אף דחתה את הצעתו בהתאם לסעיף 12 להסכם להעמדת רכב ונהג חלופי (מר אריק בראבי) הגם שהנהג היה מוכר לה מהעבר.
הנתבע טוען כי משהגיע לסיומה ההתקשרות ועקב דרישה שלא כדין של התובעת ממנו לעניין עלות המיגון, הוא הודיע לה כי התחייבותו לפי ההסכם הראשון היא להשבת ערכה היחסי של מערכת המיגון רק במקרה שיחדל מלספק שירותים. תקופת ההסכם המקורי הגיעה לקיצה ועימן ההתחייבויות בנדון (נספח ד לכתב ההגנה) ודין התביעה להידחות לדידו. לחילופין טען הנתבע כי ככל שיש לתת לסעיף 13 להסכם פרשנות לפיה הוא חייב בהשבה של עלות מיגון הרכב כמערכת חדשה, צפוי היה שהיא תספק מערכת חדשה עם כריתת ההסכם, דבר שלא נעשה כאמור. לפיכך, אין לחייב אותו בעלות מערכת חדשה שלא סופקה לו כלל עם החתימה על ההסכם ונימצא כי התובעת מבקשת להתעשר על חשבונו שלא כדין ובחוסר תום לב.
הנתבע והתובע שכנגד (להלן-"הנתבע") טען במסגרת התביעה שכנגד כי התובעת נותרה חבעלת חוב כלפיו בגין הסעות שבצע עד מועד תום ההתקשרות. התובעת הפרה באופן בוטה את התחייבויותיה כלפיו מכוח ההסכם שכן, לפי סעיף 9 היה על התובעת לשלם בעבור ההסעות על פי התעריף, בניכוי 10% ומע"מ כחוק . בהתאם לסעיף 11 תנאי התשלום יהיו בהתאם לתשלום בפועל על ידי המזמין. הלכה למעשה, התובעת הוציאה דו"ח עבור כל חודש בהתאם לתעריף קבוע לכל ק"מ נסיעה שבוצע. על יסוד דו"ח זה הוא הוציא חשבונית לתשלום והתובעת שילמה לו בהמחאות דחויות למספר חודשים ולא למועד פירעון באותו חודש. עבור חודש פברואר 2010 הוצאה לתובעת חשבונית מס בסך 31,464.27 ₪ כולל מע"מ, אך התובעת מסרבת לשלם לו על פיה (נספח ב לתביעה שכנגד). עבור חודש מרץ 2010 הוצאה חשבונית בסך 6,462.60 ₪ וגם סכום זה לא שולם לו (נספח ג לכתב התביעה שכנגד). פניותיו בדרישה לפרוע את חובותיה לא נענו והתובעת התנתה את תשלומיה בהעברת תשלומי הביטוח בגין המיגון אליה (נספח ד לכתב התביעה שכנגד). לפיכך תבע הנתבע סעד כספי בסך של 39,230 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
התובעת טוענת כי יש לבחון את הדרישות הכספיות של הנתבע על רקע סירובו לשלם לה את תגמולי הביטוח. לגופו של עניין, הכחישה התובעת את אופן ושיעור חישוב עלויות ההסעות בגינן זכאי הנתבע לתמורה. לשיטתה, הדו"ח שהונפק לו בגין ההסעות שביצע לא כלל הוצאות שיש לקזז כדוגמת: דלק, ביטוחים, עמלות ושירותים נוספים. כפועל יוצא, לאחר שהנתבע הוציא חשבונית היא נשלחה להנהלת החשבונות לצורך קיזוז הוצאות. רק לאחר ביצוע הפחתה היה זכאי הנתבע לקבל את התמורה לפי ההסכם. לאחר קיזוז כאמור שערכה התובעת זכאי הנתבע לתשלום בסך של 22,135 ₪ (נספח א לכתב ההגנה שכנגד) אותו היא אכן מסרבת לשלם עד שיוסדר עניין תשלום כספי המיגון בסך 295,000 ₪.
דיון מסקנות:
סעיף 13 להסכם קובע:
תקופת חוזה זה היא שנה ולחברה האופציה להאריכו באותם תנאים לשנה נוספת. במידה והקבלן יחדל מלספק שירות לחברה לפני תום חוזה זה, הוא מתחייב להחזיר לחברה את עלות המיגון בהתאם לחשבונית הספק.
הצדדים חלוקים בשאלת קיומו של התנאי שנקבע בסיפא של סעיף 13 להסכם על פי המסכת העובדתית ועל פי תכליתו. "ככל טקסט משפטי, נקודת המוצא לפרשנות החוזה מצויה בלשונו והיא התוחמת את גבולות הפרשנות. נקודת המוצא אינה נקות הסיום . אכן, הפרשן איננו אך בלשן , ובצד בחינת השפה שבה בחרו הצדדים לעשות שימוש , שומה על בית המשפט להידרש גם לנסיבות החיצוניות אשר ליוואותו , ועל רקע אותן נסיבות , לבחון, מה היה אומד דעת הצדדים בועד בו נפגשו רצונותיהם ונכרת החוזה. נסיבות אלה מהוות מקור ל"איתורה" של התכלית הסובייקטיבית של החוזה, היא הכוונה המשותפת בעת חתימת החוזה (ע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון [ פורסם בנבו] 22.3.11 , סעיף 10 לפסק הדין של השופט ע' פוגלמן). לפי סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 יש לבחון את אומד הדעת לפי הנסבות כמובא לעיל והתיקון לסעיף 25 , תיקון מס' 2 , התשע"א-2011 , הוא לאחר מועד כריית ההסכם ולפיו הפרשנות תהיה לפי לשונו של החוזה אם אומד דעת הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה. אומד דעת הצדדים יפורש לפי המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו להגשים בחוזה. בחוזה עסקי, הוא יפורש לפי תכליתו העסקית ולפי מבחנו של האדם הסביר, היכן שלא ניתן לברר את התכלית הסובייקטיבית שלו (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ ; ע"א 464/75 פרומוטפין בע"מ נגד שלמה קלדרון ואח', פ"ד ל(2) 191 ; ע"א 7765/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' נוף הכינרת בינוי ופיתוח בע"מ[פורסם בנבו] 08.09.2003; דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא (2)1,28 (2006)). בנסיבות בהן אין הסכמות בכתב או בע"פ, יבחן אומד דעת הצדדים בנסיבות העניין, כפי שבאו לידי ביטוי בהתנהגותם הואיל ועשוי להיות שינוי בחוזה בהסכמות בעל פה או בהתנהגות של הצדדים מבלי שיוגבלו בפרוצדורה מסוימת לצורך עריכת השינוי (ראה ג' שלו, דיני חוזים, (ירושלים, התש"ן) עמ' 286 ).