אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> הזכות לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 איננה עוברת בירושה

הזכות לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 איננה עוברת בירושה

תאריך פרסום : 25/02/2014 | גרסת הדפסה
רע"א
בית המשפט העליון
7136-12,8725-12
24/02/2014
בפני השופט:
1. י' דנציגר
2. י' עמית
3. נ' סולברג


- נגד -
התובע:
1. גיל זנזורי ואח'
2. יעקב אפרתי ואח'

עו"ד דוד ידיד
עו"ד אדם ידיד
עו"ד אשר פדלון
הנתבע:
הרשות לזכויות ניצולי השואה
עו"ד יואב שחם
פסק-דין

השופט י' דנציגר:

           לפני שתי בקשות רשות ערעור, אשר הדיון בהן אוחד, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי ור' לבהר-שרון) ברע"א 7767-08-11, מיום 2.8.2012, בו נתקבלו שש בקשות רשות הערעור שהגישה המשיבה ונדונו במאוחד כערעור, אשר התקבל אף הוא. במסגרת הדיון בערעור הורה בית המשפט המחוזי על דחייתם על הסף של העררים אותם הגישו המבקשים על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: הוועדה) מיום 19.5.2011 בו"ע 2758-02-10.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.        המקרים מושא הדיון עסקו בעניינם של שבעה יהודים יוצאי לוב (להלן: המנוחים) שנפטרו בתקופה שבין חודש דצמבר 2001 לחודש מרץ 2007, אשר הגישו תביעות לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: החוק) לרשות לזכויות ניצולי השואה (להלן: המשיבה) בשנים 2002-2001. החלטות המשיבה בעניינם ניתנו בשנים 2003-2002, למעט מקרה אחד בו ניתנה החלטת המשיבה בחודש נובמבר 2009, ועררים על החלטות אלה הוגשו, לאחר פטירתם של השבעה, על ידי עזבונותיהם בשנים 2010-2009. ביום 19.5.2011 דחתה הוועדה את בקשת המשיבה לדחות על הסף את העררים, אשר התבססה על הטענה המקדמית לפיה עזבונות המנוחים, אשר תביעותיהם לתגמולים הוגשו ונדחו בעודם בחיים, מנועים מלערור כנגד דחיית תביעות המנוחים בשל חלוף הזמן ממועד פטירתם. כנגד החלטה זו של הוועדה הגישה המשיבה בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, וזה קבע פה אחד כי יש לקבל את עמדת המשיבה לפיה דין העררים להידחות על הסף, זאת ממספר נימוקים.

2.        השופט ורדי הדגיש תחילה שהזכות לתגמולים מכוח החוק הינה זכות אישית הנתונה לניצולים, אשר איננה ניתנת להעברה בכל דרך, לרבות ירושה. יחד עם זאת, קבע השופט ורדי כי נוכח ייחודה של הזכות ייתכנו מקרים "מצומצמים" בהם זכותם של יהודי לוב התגבשה עוד בחייהם ויש מקום להעניקה לעזבונם או ליורשיהם. באשר להגדרת מקרים אלו התמקד השופט ורדי בשאלת מועד פטירתם, בשים לב לכך שעד למתן פסק הדין בו"ע (ת"א) 255/08 גוליה טייר נ' הרשות המוסמכת (7.4.2010) (להלן: עניין טייר) ערר שהיו מגישים יוצאי לוב כנגד דחיית עילתם לפיצויים היה נדחה, שכן בריחתם מערי לוב לכפרי הסביבה עקב רדיפות השלטון הנאצי ופחדם ממנו לא נכנסה לגדריה של "הלכת הפחד", כפי שזו הוכרה ויושמה בפסיקה. ואולם, בעניין טייר הוכרה האפשרות להחיל את "הלכת הפחד" על ניצולי שואה יהודים יוצאי לוב, ונקבע כי יש לבחון את זכאותו לתגמולים של כל יוצא לוב, בהתאם לנסיבותיו הספציפיות.

3.        לאור האמור, קבע השופט ורדי כי עזבונו או יורשיו של ניצול יוצא לוב שנפטר לפני יום 7.4.2010 (להלן: המועד הקובע) לא יהיו זכאים לתגמול, שכן אם היה הניצול מגיש ערר עובר לפטירתו אזי היה עררו נדחה, ומשכך גם הבאים בנעליו אינם זכאים לתגמולים. חריג לכך הוא כי במידה והניצול נפטר בעת שקיים הליך תלוי ועומד, בין אם המשיבה טרם נתנה החלטתה בתביעתו ובין אם ערר שהגיש טרם נדון. במקרה זה יש להמשיך ולדון בעניינו אף אם נפטר עובר למועד הקובע, הגם שההליכים יימשכו על ידי עזבונו או יורשיו. מנגד, בהתאם להלכת טייר, לפיה ניצול יוצא לוב שהגיש ערר לאחר המועד הקובע זכאי לבחינה פרטנית של עניינו ואפשר ותוכר זכותו לתגמולים, נקבע כי אם הניצול שנפטר לאחר המועד הקובע הגיש ערר קודם לפטירתו וזה טרם הוכרע, יוכלו יורשיו לבוא בנעליו.

4.        כמו כן, קבע השופט ורדי, בהתאם להלכה הנוהגת לפיה בעניינם של הניצולים אין להידרש ל"כלל הידיעה", כי במידה ולא הוגש ערר על ידי הניצול או הבאים בנעליו במועד, ניתן יהיה לדון בערר באיחור אם החלטת המשיבה בדבר דחיית בקשת התגמולים לא נשלחה בדואר רשום. ואולם, במקרים אלו רשאי יהיה בית המשפט לצמצם את מועד תחילת הזכאות לתגמולים, או אף לשלול אותם, בהתחשב בידיעת הבאים בנעלי הניצול על ההחלטה ותוך שקילת שיקולים שביושר, ובהם שיהוי, תום לב והתנהגות הצדדים.

5.        לאור כל האמור, בהתחשב בכך שבמקרים שהתבררו לפניו נפטרו המנוחים עובר למועד הקובע כאשר במועד פטירתם לא היה ערר תלוי ועומד, קבע השופט ורדי, אליו הצטרפה השופטת לבהר-שרון, כי היה מקום לדחות על הסף את העררים שהגישו המבקשים. בנוסף, העיר השופט ורדי כי המשיבה רשאית לשנות את מדיניותה ולפיכך דחה את טענת המבקשים כי יש להקיש במקרה דנא ממקרים קודמים בהם הוכרה על ידי המשיבה זכאותם של יורשים לקבלת הטבות לפנים משורת הדין.

6.        השופט שנלר הצטרף אף הוא לתוצאה אליה הגיע השופט ורדי, אך סמך עמדתו על הוראת סעיף 23 לחוק הקובעת כי הזכות לתגמולים מכוח החוק אינה עוברת בירושה. השופט שנלר קבע, לאחר ניתוח התפתחות הפסיקה ביחס לאפשרות להעברת זכותו של נכה לתגמולים בכלל, ולתגמולים על פי החוק בפרט, כי רק במקרה בו התגבשה זכותו של ניצול יוצא לוב לתגמולים עוד בחייו, או לכל הפחות הוכרה במידה מינימאלית במהלכם, יוכלו יורשיו או עזבונו לבוא בנעליו. לאור האמור, מצא השופט שנלר כי אף במקרה בו עד למותו של ניצול לא הוכרע ערר שהגיש הוא עצמו על דחיית הוועדה את תביעתו לתגמולים, פקעה זכותו לתגמולים וברי כי זו אינה ניתנת להעברה. יחד עם זאת, עמד השופט שנלר על קיומה של גישה מרחיבה, לפיה במידה ויסודה של החלטת הוועדה בטעות, אפשר וקבלת הערר על ידי הוועדה לאחר פטירת הניצול, משמעה קביעה כי היה על המשיבה להכיר מלכתחילה בזכות הניצול לתגמולים עוד במועד הגשת תביעתו. משכך, במקרה שכזה ניתן לומר כי הזכות התגבשה עובר לערר, אשר עניינו, למעשה, במימושה בלבד.

7.        בענייננו, תביעות המנוחים לתגמולים נדחו על ידי המשיבה, כאשר המנוחים לא הגישו עררים בחייהם, אלא היו אלו יורשיהם או עזבונותיהם שעשו כן לאחר מותם. בנסיבות אלה מצא השופט שנלר כי בעת פטירת המנוחים טרם הוכרה זכותם לתגמולים, ומשזו נותרה בגדר זכות ערטילאית בלבד לא עומדת למבקשים האפשרות לבוא בנעליהם ולקבלה. בשים לב לכך שהחלטות המשיבה בדבר היעדר זכאותם של המנוחים לתגמולים נתקבלו בטרם ניתן פסק הדין בעניין טייר, הדגיש השופט שנלר כי החלטות אלה היו נכונות במועדן, כאשר אם היו העררים מוגשים בסמוך לאחר מתן ההחלטות - או אף בעת שהמנוחים, אשר נפטרו כולם עובר להכרעה בעניין טייר,היו בחיים - היו אלו נדחים. לפיכך, קבע השופט שנלר, כי הבאים מכוחם של המנוחים מבקשים הכרה בזכות שהוכרה רק לאחר פטירת המנוחים וכלל לא ניתן היה להכיר בה במהלך חייהם, ומשכך גם על פי הגישה המרחיבה, לא היה מקום לאפשר ליורשי המנוחים ועזבונותיהם להגיש את העררים.

           מכאן הבקשות שלפני.

נימוקי המבקשים ברע"א 7136/12 וברע"א 8725/12

8.        המבקשים ברע"א 7136/12 והמבקשים ברע"א 8725/12 טוענים תחילה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, שכן שאלת מעמדם וזכאותם של הבאים בנעליהם של יהודי לוב לקבלת תגמולים, מתייחסת למאות עררים והינה שאלה עקרונית בעלת השלכות רוחב, כפי שהטעים בית המשפט קמא.

9.        לגופם של דברים, טוענים המבקשים כי הכרעת בית המשפט המחוזי נסמכת על הקביעה השגויה כי עד לחודש אפריל 2010, עת ניתן פסק הדין בעניין טייר, סירבה הוועדה להכיר בזכותם של יהודי לוב לתגמולים על פי "הלכת הפחד" כאשר לו היו המנוחים מגישים עררים בתקופה זו היו אלו נדחים כדין, שכן עצם זכותם לתגמולים הוכרה רק לאחר מותם. בהקשר זה, נטען כי גם עובר לפסק הדין בעניין טייר, הכירה הוועדה בכך שייתכנו מקרים בהם יהיה מקום להכיר בזכאותם של יהודי לוב לתגמולים, ומכאן שהקביעה כי אם היו המנוחים מגישים ערריהם לפני המועד הקובע היו אלו נדחים, הינה ספקולטיבית. בהמשך לאמור, נטען כי פסק הדין בעניין טייראינו שינוי של המצב הקיים, אלא תיקון של עמדת הוועדה מתוך הכרה באמת היסטורית.

10.      למעלה מכך, לטענת המבקשים אלפי ניצולים יוצאי לוב, ובהם המנוחים, המתינו במשך למעלה מעשור לסיומו של המאבק המשפטי להכרה בסבלם בתקופת השואה ונמנעו מהגשת עררים עד לשינוי ההלכה. הם עשו כן, לטענת המבקשים, בהתאם להנחיית הוועדה, אשר במסגרת ו"ע 3571/02 ברנס נ' הרשות המוסמכת (27.10.2004) (להלן: עניין ברנס) הורתה לניצולים להמתין לשינוי המצב המשפטי באשר לזכאותם לתגמולים, וקבעה כי פניותיהם לא תחסמנה בעתיד בטענה שלא הגישו ערר על החלטת הדחייה. לולא הנחיות אלה, כך נטען, היו המנוחים מגישים עררים וממשיכים במאבקם המשפטי עד לסיומו בחודש אפריל 2010, כפי שעשו אחרים. יתר על כן, טוענים המבקשים כי גם ליהודי לוב אשר עררם נדחה, הבהירה הוועדה כי אם ישתנה המצב המשפטי, הם יורשו לפנות לוועדה ועניינם ידון כאילו מעולם לא נדחו ערריהם. לפיכך, נטען כי הן המנוחים והן הוועדה ראו למעשה את שאלת זכאות המנוחים לתגמולים כ"תלויה ועומדת" כל העת, אף שערריהם לא הוגשו. נטען, כי במצב דברים זה, על פי ההלכה הנוהגת ולאור תכליתו של החוק, סעיף 23 לחוק אינו חל, שכן הסעיף אינו עוסק בתגמולים שהגיעו לניצול בעודו בחיים, כאשר די בעצם הגשת תביעה לוועדה במהלך חייו לשם גיבוש הזכות לתגמולים. עוד נטען בהקשר זה, כי בשישה משבעת המקרים מושא הדיון הוגשו העררים עובר למתן פסק הדין בעניין טייר, ואף מסיבה זו יש לראותם כ"הליכים תלויים ועומדים" במועד הקובע. באשר לחוק, טוענים המבקשים כי מכיוון שהמדינה קיבלה כנאמנה כספי פיצויים מממשלת גרמניה שנועדו לניצולים, באופן אשר שלל מן האחרונים את זכותם לתבוע פיצויים מממשלת גרמניה, הרי שמהותו כפולה - קניינית וסוציאלית כאחד. על כן, נטען כי זכות המנוחים לתגמולים אינה זכות סוציאלית בלבד, אלא זכות "דואלית" בעלת פן קנייני הניתנת להעברה בירושה, ולפיכך יש לאפשר ליורשים לבוא בנעלי המנוחים ולרשת תגמולים להם היו זכאים אלו עוד בחייהם.

11.      בנוסף, נטען כי הזכות להגשתם המאוחרת של העררים ניתנה ליהודי לוב, ובהתאם למבקשים, על ידי הוועדה בקביעתה בעניין ברנס, ומשכך פעולותיהם אינן לוקות בשיהוי. כמו כן, נטען כי אין מקום לחרוג מן המדיניות הנוהגת, לפיה ערריהם של יהודי לוב אשר הוגשו בשיהוי אינם נדחים על הסף, רק משום שבמקרה דנא הוגשו העררים על ידי יורשים. עוד נטען כי הערכות המשיבה בדבר השלכותיהן התקציביות של קבלת בקשותיהן מוגזמות, בין היתר, כיוון שמשמעותה היא הפניה לבירור פרטני של כל מקרה לגופו ולא קביעה בדבר זכאות לתגמולים.

12.      לצד האמור, טוענים המבקשים ברע"א 8725/12 כנגד פגמים שנפלו בהליך בו דחתה המשיבה את תביעות מורישיהם, המנוחים אסתר אפרתי ויצחק ממון ז"ל. בתוך כך, נטען: כי הטפסים על גביהם נדרשו מורישיהם לפרט את תביעותיהם נוסחו באופן מטעה; כי המשיבה נמנעה מלזמן את מורישיהם לבירור; וכי המשיבה ביססה את דחיית תביעותיהם על שלילת טענות שלא הועלו, תוך שהתנהלותה לקתה בשיהוי ובהתרשלות.

תשובת המשיבה

13.      המשיבה טוענת לדחיית בקשות רשות הערעור. תחילה, טוענת המשיבה כי על פי הוראת סעיף 23 לחוק ופרשנותו בפסיקת בית משפט זה לא התגבשה זכאות המנוחים לתגמולים בחייהם, ועל כן בנסיבות העניין כלל לא קיימת זכות שאפשר להעבירה בירושה. בהקשר זה, נטען כי על פי הלכתו של בית משפט זה אין בקיומו של הליך תלוי ועומד בעת פטירת הניצול, ובוודאי שלא בעצם הגשת תביעה למשיבה, אשר נדחתה עוד בחייו, כדי לשנות מכך. עוד דוחה המשיבה את הטענה, כי לנוכח אמירות הוועדה בעניין ברנס יש לראות גם ניצולים שלא הגישו עוד בחייהם ערר על דחיית תביעתם לתגמולים כמי שעניינם המתין תלוי ועומד עד למתן פסק הדין בעניין טייר. זאת כיוון שכלל לא ברור שבסמכותה של הוועדה להאריך את המועד הקבוע בחוק להגשת ערר, וכיוון שלשון החלטת הוועדה אינה תומכת בפרשנות שכזו. כל זאת, בשים לב כי טענת המבקשים בדבר הסתמכותם על אמירות הוועדה בעניין ברנס, הועלתה בשלב מאוחר מאוד בהליך, שיש בו כדי להטיל ספק בנכונותה. לאור האמור, נטען כי טיעוני המבקשים סותרים הלכות קיימות של בית משפט זה ואינם מעלים שאלות חדשות ועקרוניות ומכאן שאין לקבל את בקשות רשות הערעור.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ