ק"פ
בית משפט השלום חיפה
|
24302-02-15
26/03/2015
|
בפני השופט:
שלמה בנג'ו
|
| - נגד - |
המבקש:
אסף פוגל
עו"ד נ. פישהנדלר
|
המשיב:
עו"ד עמנואל סולומונוב
עו"ד ארז גוטמן
|
| החלטה |
בפניי בקשה לעיון בחומר חקירה, לפיה מתבקש ביהמ"ש להורות לקובל (להלן: "המאשים"), להעמיד את מלוא חומר החקירה שעליו הוא מתכוון להסתמך בקובלנתו, לעיון הנקבל (להלן: "הנאשם").
לפי כתב הקובלנה, ביום 16.12.14, במהלך דיון בבית הדין הרבני האזורי בחיפה, עשה הנאשם שימוש במסמכים שהוצאו ללא היתר ממכשיר הטלפון הנייד שבבעלות המאשים, והנמצא בשימוש עורכת דין סולומונוב. כמו כן, מסר הנאשם את המסמכים הללו או העתקם לעורכת דין לימור סקולניק, לפי בקשתה, ובנוכחות עורך דין סולומונוב. לפי כתב הקובלנה, בעשותו כן, עבר הנאשם עבירות לפי חוק הגנת הפרטיות תשמ"א 1981.
כתב הקובלנה מפרט את עדי התביעה, בהם הקובל עצמו ושתי עורכות הדין המוזכרות בכתב הקובלנה, וכן מצוינת בעדי התביעה תעודת הגט שהנפיק בית הדין הרבני.
בבקשה שבפניי, מבקש הנאשם לעיין בחומר החקירה עליו מתכוון המאשים להסתמך, מנת לאפשר לנאשם לנהל את הגנתו.
המאשים מסר תגובה מפורטת ובה הוא טוען, כי לא חלה עליו החובה הקבועה בסעיף 74 לחסד"פ, להעמיד לעיון הנאשם, את כל חומר החקירה שבידיו. לגישתו, חלה עליו רק המגבלה הקבועה בסעיף 79 לחסד"פ, אשר אינה מתירה לקובל להגיש ראיה שהיתה בידיו, אלא אם המציא אותה העתק ממנה לנאשם. המאשים מוסיף וסומך את ידיו על פסיקה אליה הפנה בתגובתו.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בתיק ביהמ"ש, בבקשה, בתגובה ובפסיקה, נחה דעתי, כי דין הבקשה להתקבל ודין טענות המאשים להדחות.
המחוקק קבע את המתווה להסדרת דרך הגשתה והתנהלותה של קובלנה פלילית בסעיפים 68 עד 73 לחסד"פ. סעיף 70 לחוק האמור, קובע מפורשות, כי כל הוראות חוק סדר הדין הפלילי, יחולו על קובלנה "בשינויים לפי הענין". הוראות המחוקק ביקשו להשוות בין הנאשם שבהליך הקובלנה הפרטית, לבין נאשם בהליך פלילי בו המדינה מגישה את כתב האישום נגד הנאשם. ברם, סעיף 79 לחוק שכותרתה "המצאת ראיות שבידי קובל", קובעת אך סייג להגשת ראיות מטעם הקובל, ומתנה זאת בהמצאה מוקדמת לנקבל. נשאלת השאלה, מה הם יחסי הגומלין בין הוראות החוק הללו, האם הוראת סעיף 79 יוצרת הסדר שלילי המונע את תחולתו של סעיף 74 בכל הנוגע לגילוי חומר חקירה בקובלנה פלילית, לאור כותרתו של סעיף 79, או שמא היא מוסיפה על הוראותיו נוכח תוכן ההוראה. כדי להשיב לכך יש לבחון לעומק את הוראת החוק המרכזית הקובעת את הנורמה של חובת הגילוי והעיון, את היקף השתרעותה, תכליותיה והרציונלים שבבסיסה.
על פי הוראות סעיף 74 לחסד"פ, הדן בגילוי חומר חקירה, רשאי נאשם, לעיין בכל חומר החקירה הנוגע לאישום. ביסודה של הוראת סעיף 74 עומדים ארבע תכליות עיקריות של המשפט הפלילי: (א) זכותו של הנאשם למשפט הוגן; (ב) זכותו של הנאשם להגן על עצמו ולהערך למשפט; (ג) חקר האמת (ד) צמצום פערי הכוחות בין התביעה לנאשם (בש"פ 6695/11 מדינת ישראל נ' פלוני, בפסקה 5 (2011); בש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' שיינר ואח' (2014)). הפסיקה פירשה את המונח "חומר חקירה" באופן רחב, כך שהוא מתפרס על כל החומרים הנוגעים לפריפריה של האישום, ובלבד שיש לו זיקה ישירה או עקיפה לאישום (בש"פ 9322/99 מסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376 (2000); בש"פ 6507/09 קצב נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (13.9.2009), כאשר המבחן הנוהג הוא רלבנטיות החומר המבוקש ופוטנציאל ההגנה הטמון בו (בש"פ 3099/08 אברהמי נ' מדינת ישראל (2008).