הוצאות חריגות

לפניי בקשת החייב בטענת פרעתי, לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1969.                                            

עיון בתיק מעלה כי נפתח ע"י הזוכה ביום 12.7.04 כדבעי בהתאם לחוב הפסוק. לטענת החייב בבקשתו, פרע הוא חלק מחובו עובר למתן פסק הדין. עיון בסעיפים 3(ב) ו - 3(ג) לפסק הדין מיום 30.6.04, מעלה כי הסכומים אותם ציין החייב נזכרו במפורש בו ונלקחו בחשבון בפסיקת החיוב הסופי.                                 

מכל מקום: אף אם הסכומים לא היו נזכרים במפורש בפסק הדין, הרי הלכה מוצקה היא כי תחולתה של טענת "פרעתי", לפי סעיף 19 לחוק  ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, מוגבלת לטענות עובדתיות ומשפטיות שגובשו לאחר מתן פסק הדין (או לאחר מועד המצאת האזהרה, אם    בהליכי ביצוע שטר, שדינו כחוב פסוק, למשל, עסקינן).          

כך, לא ניתן לעורר בטענת "פרעתי" טענה שמקומה היה בבית המשפט  המוסמך, במסגרת בירור התובענה, ובכלל זה טענה שגובשה לפני שניתן פסק הדין, לרבות בקשר עם היקף החבות. רשם ההוצאה לפועל  לא יברר סוגיות עובדתיות ומשפטיות שמקומן הראוי היה בפני הערכאה המוסמכת, ולא יעמיד בסימן שאלה מעשה בית דין (לעניין זה השוו: בר"ע 87/72 אלבוים נ" חברת פרץ אפשטיין, פ"ד כו (2),  145 ; דוד בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והלכות, מהדורה     שביעית, 271-274 והאסמכתאות שם ; שחר קטוביץ", סוגיות נבחרות בדיני הוצאה לפועל, תשס"ט - 2009, 69 והאסמכתאות שם).        

אף לא מצאתי ממש בטענות החייב לגבי תחשיבי הריבית, אשר בוצעו בתיק כדין בהתאם לטבלה 115 הנהוגה בלשכה, והזוכה הוכיח נכונותם במסמכים ותחשיב כדבעי.                                     

לפיכך, ולאור כל האמור לעיל במצטבר, מן הדין ואף מן הצדק, לדחות טענות החייב, אשר אין בהן כל יסוד.                                                                             

אתייחס עתה לעתירת הזוכה להשתת הוצאות משפט הולמות על החייב.

סעיף 19(ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, קובע כי באם נדחות טענות  החייב במסגרת טענת פרעתי, רשאי הרשם להשית על החייב "הוצאות מיוחדות", אם ימצא כי לא היה יסוד לטענותיו. סעיף זה, תכליתו הולמת את אחת מתכליותיו החשובות של חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז -  1969, בעת הזו, והיא ייעול האכיפה והגבייה. לא למיותר לציין כי תכלית זו קיבלה משנה תוקף לאחר תיקון 29 לחוק, על מכלול השינויים המוסדיים שחולל, ומנגנוני הגבייה והאכיפה אשר נקבעו בו (עיין והשווה: פבלו לרנר, האכיפה העקיפה בהוצאה לפועל (על הרפורמה בחוק ועל שינויים רצויים), מחקרי משפט כו, התשע"א - 2010, 943, פרק ד'). הוראת סעיף 19(ג) הנ"ל משמיעה לנו כי חיובים פסוקים יש לקיים, וכי הזוכה זכאי למימוש וביצוע יעיל ואפקטיבי של פסק הדין בו הוא אוחז כדין, ללא עיכובים מיותרים. כאשר, באם מתברר, כי החייב נקט בהליכי סרק כדי לסכל  או למצער, לעכב את ביצוע פסק הדין, עלול הוא להיות מחוייב בהוצאות חריגות, כך כלשון המחוקק. לטעמי, לא בכדי נקט המחוקק במונח "הוצאות חריגות", ביטוי יוצא דופן, במארג החקיקה האזרחית (בכל הנוגע להוצאות משפט), אשר שומה על רשמי ההוצאה לפועל לצקת בו תוכן ממשי, במקרים המתאימים ולאחר שקלא וטרייא, הן להגשמת התכלית הפרטנית להגנת אינטרס הזוכה, והן להגשמת התכלית הכללית הרחבה, להגשמת אינטרס מערכת המשפט במדינה דמקורטית מודרנית, בה פסקי דין סופיים יש לבצע ביעילות.                                           

וחזרה לענייננו: במקרה דנן, לחייב נתנו 2 הזדמנויות להגיב לתגובת הזוכה, והוא בחר להתעלם מהחלטותיי ונמנע מליתן תגובותיו.                                                  

לאור כל האמור לעיל, במצטבר, ומשעה שהוברר כי בקשת החייב הוגשה בהיעדר עילה, כאשר החוב בתיק עומד נכון להיום על סך 2,670,106 ש"ח והחייב אינו פורע אותו באופן ממשי; ולאחר שהבאתי בחשבון העבודה שלא התקיים דיון לפניי, הריני לדחות את הבקשה ולחייב את החייב בהוצאות הזוכה, ובהוצאות משפט חריגות, כמצוות המחוקק,  בסך של 10,000 ש"ח.                                         

סכום ההוצאות הנ"ל יתווסף לגובה החוב בתיק והגזברות תואיל לבצע הגדלת חוב בהתאם.                                          

נתנה היום 11.7.11 בלשכתי, בהיעדר הצדדים.       

    אסף אבני, רשם

רשם ההוצאה לפועל