הועדה המקומית לתכנון ובניה יהוד מונוסון ואח' נ' אונירם יזמות בע"מ

           לפנַי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' סגנית הנשיא ו' מרוז), מיום 26.10.2017, בעת"מ 20843-02-17, בגדרו חויבו המבקשות לחתום על היתר הבנייה מושא העתירה ולהמציאו לידי המשיבה עד ליום 1.11.2017.

הרקע לבקשה

1. מבקשת 1 הינה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה יהוד-מונסון (להלן: הוועדה המקומית או הוועדה). מבקשת 2 היא ראשת העיר יהוד-מונסון (להלן: העיר) ומבקשת 3 היא מהנדסת העיר (שלוש המבקשות תקראנה להלן: המבקשות).

2. המשיבה היא חברה קבלנית לבנייה אשר בראשית שנת 2012 זכתה במכרז פומבי לרכישת זכויות במגרש 1015, הממוקם בעיר (להלן: המגרש), והמיועד להקמת מבנה ל"דיור מוגן", לפי תכנית מפורטת יד/6185 (להלן: התכנית המפורטת). המגרש מוקף מכל עבריו במגרש 1033 שהינו שטח ציבורי פתוח (להלן: השטח הציבורי).

3. לאחר שהמשיבה רכשה מאת רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) את מלוא זכויות החכירה במגרש, היא פעלה להשלמת הליכי הרישוי הדרושים לקידום הבנייה במגרש. המשיבה הגישה בקשה להיתר בנייה לבניית 117 יחידות דיור על המגרש וכן מרתף חנייה מתחת לשטח הציבורי. בתאריך 22.10.2012 דנה הוועדה המקומית בבקשה להיתר והחליטה לאשרו תוך שנקבע "תנאי בהיתר" שיגובש הסכם בין העירייה לבין המשיבה המסדיר את זכות השימוש בחניה התת קרקעית בשטח הציבורי. עוד הובהר כי לא תותר כל עבודה (עילית או תת קרקעית) בשטח הציבורי עד לאישור ההסכם האמור.

4. ביום 6.8.2013, נוכח מספר שינויים שנערכו בבקשה להיתר, דנה הוועדה המקומית פעם נוספת בבקשה, וקבעה כי יש לאשר את תכנית השינויים אך הפעם בכפוף לתנאים, וביניהם, "הסכם שיאושר על ידי מועצת העיר על פי כל דין" (להלן: החלטת הוועדה המקומית). המשיבה השלימה את התנאים להיתר למעט התנאי של עריכת הסכם שיאושר על ידי מועצת העיר. משלא נחתם ההסכם כאמור, הגישה המשיבה עתירה מינהלית נגד הוועדה המקומית (עת"מ 42036-06-14) ובמקביל פנתה לוועדה בבקשה להארכת המועד להשלמת קיום התנאים להיתר. בקשתה זו נדחתה על ידי הוועדה ביום 18.8.2014 ועל כן הגישה המשיבה ערר לוועדת הערר המחוזית (להלן: ועדת הערר) תוך שהוסכם על מחיקת העתירה שהוגשה. הערר התקבל בחלקו ובהחלטה מיום 23.3.2015 הורתה ועדת הערר על הארכת תוקף החלטת הוועדה המקומית עד ליום 18.8.2015. כן נקבע כי התנאי המתלה את מתן ההיתר בכריתת הסכם בין העירייה למשיבה יהא חלק מתנאי ההיתר ולא תנאי לקבלתו (דהיינו, "תנאי בהיתר" ולא "תנאי להיתר"). עם זאת נקבע כי תחילת עבודות הבנייה בשטח הפתוח תותנה באישור הסכם בין המשיבה לעירייה.

5. שני הצדדים השיגו על החלטת ועדת הערר האמורה לפני בית המשפט לעניינים מינהליים (עת"מ 47940-04-15; עת"מ 27809-05-15) ולאחר שאוחד הדיון בשתי העתירות, הגיעו הצדדים להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו ייעשה מאמץ להגיע להסדר לשם הוצאת ההיתר. כמו כן הוסכם על הארכת תוקף ההיתר לשנה נוספת, עד ליום 14.2.2017. משחלפה השנה ולא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, הגישה המשיבה המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי נגד העירייה ורמ"י (ה"פ 34103-08-16) להסדרת השימוש והחנייה מתחת לשטח הציבורי על דרך זיקת הנאה. בהיעדר סמכות עניינית, ההליך הועבר לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, ועתירה זו עדיין תלויה ועומדת. בנוסף, ביום 9.2.2017 הוגשה העתירה הנוכחית בה ביקשה המשיבה לחייב את הוועדה לחתום על היתר הבנייה בהתאם להחלטת ועדת הערר ולחלופין לקבוע כי החל מיום 14.2.2017 יש לראות בהיתר הבנייה הנ"ל היתר חתום ותקף, אף ללא חתימתו והפקתו על ידי הוועדה.

6. לאחר שבחן את טענות הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי כי ההוראה בתכנית המפורטת לפיה "ייחתם" הסכם עם העירייה אינה בבחינת תנאי מתלה לאישור היתר בנייה ובוודאי שאין בה כדי לעכב את הוצאתו. בפסק דינו ציין בית המשפט כי על פי החלטת ועדת הערר, מחויבת הוועדה המקומית לאשר את היתר הבנייה. ועדת הערר אף מתחה ביקורת חריפה על "טשטוש" הגבולות בין עמדתה המקצועית של הוועדה המקומית כוועדת רישוי לבין שיקולי העירייה שאינם רלוונטיים להחלטה וממילא אף אינם בגדר סמכות ועדת הרישוי. בית המשפט קבע כי זכות המשיבה לקבל היתר בנייה, אשר למען השגתו עמלה שנים והשקיעה משאבים רבים אינה מותנית בעמדת העירייה. עוד נקבע כי ניכר שהמבקשות העלו כל טענה פרוצדורלית אפשרית במגמה לדחוק את רגלי המשיבה, אשר בפועל, הלכה עקב בצד אגודל כדי לקיים את התכנית כלשונה. לסיכום ציין בית המשפט כי:

"עתירה זו מלמדת על דרך חתחתים שיש בכוחה של רשות מנהלית להעמיד בפני האזרח, להתיש ולשחוק את כוחותיו, משאביו ויוזמותיו. סירוב הוועדה המקומית להוציא היתר בנייה לעותרת נעשה בחוסר סמכות, בתואנות לא ראויות ובמגמה לסכל תכנית מאושרת שהיא עצמה יזמה לבניית דיור מוגן".