גזר דין
רקע
הנאשם הורשע על פי הודאתו, במסגרת של הסדר טיעון, בעובדות כתב האישום המתוקן, בעבירות של בנייה ללא היתר ושימוש חורג, עבירות לפי סעיף 145 ו-204 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק") וכן בעבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק.
נסיבות ביצוע העבירה הן כי במהלך שנת 2009 ביצע הנאשם עבודות בנייה ללא היתר, במקרקעין המצויים בסמוך לרחוב הלילך במכבים-רעות, בכך שבנה מדרגות רחבות בשטח כולל של 40 מ"ר, וכן ביצע שימוש חורג ללא היתר, במקרקעין האמורים, בשטח של כ-585 מ"ר, לצורך מגורים. בנוסף, הפר הנאשם צו שיפוטי שניתן נגדו ביום 13.7.08 ולפיו הוטל עליו להפסיק את השימוש החורג החל מיום 13.7.11, זאת באשר נמצא בביקורת שנערכה ביום 9.11.11, כי השימוש החורג עודנו נמשך.
הצדדים גיבשו ביניהם הסדר טיעון לפיו יודה הנאשם ויורשע ובית המשפט יטיל עליו את העונשים הבאים: מאסר על תנאי של 3 חודשים למשך שנתיים, שיחלו לאחר 6 חודשים ממתן גזר הדין, בגין כל עבירה לפי סעיף 210 לחוק; צווי הריסה ואיסור שימוש דחויים; כמו כן, סוכם כי יוטל קנס כספי.
בעניין גובה הקנס שיוטל, הושג הסדר דיוני, לפיו הוצג בפני בית המשפט טווח מוסכם הנע בין 90,000 ₪ לבין 190,000 ₪, והצדדים טענו לעניין גובה הקנס הראוי, איש לשיטתו.
ב"כ התביעה טענה בעניין הקנס כי על בית המשפט לאמץ את הרף העליון שהוצג, לנוכח רמת הענישה הנוהגת ובהתחשב בחומרה מיוחדת הנלווית לעבירות ובלשונה:
"לעניין התיק דנן, מדובר בנאשם שזו לא הפעם הראשונה שהוא הואשם, ראיתי שהוא לא סתם אדם אלא אדם שבקיא בנתונים, הוא היה חבר מועצה, הוא היה חבר בישוב מכבים רעות 10 שנים ואף חבר בועדה המקומית של תכנון ובנייה וגם מנכ"ל של חברת בנייה מאוד ידועה ועוד תארים מכובדים. כמו שאנחנו טורחים לציין נסיבות מקלות, אנו גם מציינים נסיבות לחובתו של אדם, אני מפנה לעע"מ 3911/05 חוה נ' מועצה מקומית אזור, שם השופט ג'ובראן העיר על הבעייתיות של איש ציבור המבצע עבירת בנייה".
מנגד, ב"כ הנאשם טען כי יש לאמץ את הרף התחתון שהוצג, וטען כי הנאשם קרוב מאוד לקבלת היתר הבנייה שיכשיר את העבירות. נטען כי הנסיבות שהביאו לביצוע העבירות קשורות בתהליך כלל מערכתי שהתרחש במכבים-רעות, עם המעבר למועצה חדשה ששינתה את מדיניות אכיפת דיני התו"ב. משניתן צו הפסקת השימוש פעל הנאשם ככל יכולתו ועשה ככל שניתן לצורך קבלת ההיתר, ונסיבות העיכוב במתן ההיתר אינן תלויות בו. עוד נטען כי הנאשם חדל מלהגיש בקשה להארכת מועד לפי סעיף 207, בשל אי ידיעת הדין בלבד, ויש להניח כי אילו הגיש בקשה, היתה זו מתקבלת. בכך יש ללמד, כי נסיבות העבירה אינן מן החמורות.
הנאשם עצמו הדגיש בפני בית המשפט כי אף שהודה בשימוש חורג בשטח של 585 מ"ר, הרי בפועל גודל השטח השייך לו הוא מחצית מן השטח האמור, ואילו המחצית השנייה היא של שכניו. רק בשל הדין הפורמאלי המחיל את העבירה על כל המבנה, הודה בשימוש חורג במכלול השטח.
בעניין נסיבותיו האישיות של הנאשם טען בא כוחו כי הנאשם בן 64, אב לחמישה ילדים, ועברו רצוף בפעילות ציבורית רבת שנים, בהיותו אלוף משנה בחיל האוויר, פעיל בהתנדבות ותורם לחברה בתחומים הבאים: יו"ר עמותת הספורט והנוער של מכבי גדרה –ללא תמורה, חבר בהנהלת עמותת בית חיל האוויר ללא תמורה, ויושב ראש פורום הנדל"ן הפיתוח והבנייה של המרכז הישראלי לניהול. כמו כן, הנאשם הוא פרופסור חבר בטכניון והוא מנחה סטודנטים לתואר שני ושלישי.
הכרעה
מרכיבי הענישה עליהם הסכימו הצדדים, מתיישבים יפה עם פסיקת בתי המשפט בעבירות בהן הורשע הנאשם. לפיכך, יש בדעתי לאמץ את הסכמת הצדדים.
כאמור, את עניין גובה הקנס שיוטל, הותירו הצדדים להכרעת בית המשפט, והציגו טווח המוסכם עליהם. בעניין חלותו של תיקון 113 לחוק העונשין במצב שכזה, אמר בית המשפט המחוזי (י-ם) בת.פ 27505-06-12:
לטעמי אני, כאשר מוצג לבית המשפט, "הסדר טווח" לעניין הענישה, אין מקום שבית המשפט עצמו יקבע מתחם ענישה. כמו-כן, אין לטעמי, כשמדובר בהסדר לעניין העונש, תחולה לחובת ההנמקה המפורטת בסעיף 40יד לחוק, במובן זה שאין צורך כי בית המשפט יפרט את קביעת מתחם העונש ההולם בהתאם לעקרון ההלימה, תוך פירוט הנסיבות לגזירת העונש בתוך המתחם או לחריגה מאותו מתחם ונקודת המוצא היא כי אותם שיקולים נשקלו על ידי המאשימה בהסכימה להסדר. בעניין זה יש לתת גם את הדעת לעמדת הפסיקה לפיה ככלל על בית המשפט לתת תוקף להסדרי טיעון גם לעניין הענישה, אלא אם כן הוא סבור כי קיימת בהסדר המוצע לפניו פגיעה מהותית בטובת הציבור. מכאן, שכאשר מציגים הצדדים לפניו טווח ענישה, בין טווח "פתוח", כמו בענייננו, ובין טווח "סגור", עליו להתייחס לטווח זה כאל טווח הענישה הראוי בנסיבות המקרה ולא לקבוע מתחם ענישה עצמאי מטעמו. יחד עם זאת, בהתאם לגישת האיזון, שהיא הגישה המנחה בפסיקה, ראו: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, ודנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד נט(6) 281, מובן מאליו שעל בית המשפט לשקול גם את היחס בין טווח הענישה המוצע על ידי הצדדים לבין טווח הענישה הראוי בעיניו וככל שקיימת סטייה מהותית מטווח זה, הן לחומרה והן לקולה, עליו לתת דעתו לכך ולשקול האם יש מקום לכבד את ההסדר. כנגזרת מגישה זו, לטעמי, בנסיבות המקרה שלפניי, יש, כנקודת מוצא לגזירת הדין, לראות בטווח הענישה שהוצג על ידי הצדדים, בגדר ההסדר, כטווח הענישה הראוי ולגזור את העונש בגדרו.
ברוח הדברים הללו, וכיוון שלטעמי הטווח שהוצג אינו סוטה מטווח הענישה הראוי בעבירות בהן הורשע הנאשם, אין בכוונתי לסטות מן הטווח שהוצג, לקולא או לחומרא.
לשם קביעת הקנס המתאים לנאשם בתוך הטווח המוצע, אני לוקחת בחשבון לקולא, את העובדה שהנאשם מצוי כיום בהליכי רישוי מתקדמים, ואת תרומתו הרבה לחברה, כנטען מפי סנגורו. כמו כן, אתחשב בהתחייבות שנחתמה על ידי הנאשם, לביצוע נטיעות נוי במקרקעי הציבור.
מאידך, אני רואה נסיבה לחומרה, בהיקף השימוש החורג, בהפרת הצו, ובכך שהנאשם ביצע את העבירות למרות מודעותו לחשיבותם של דיני התו"ב, וחובתו לשמש דוגמא ומופת לקיומם, כאיש ציבור.
יחד עם זאת, לא נמסר לבית המשפט כי את העבירות ביצע הנאשם תוך שהוא מכהן כחבר המועצה או כחבר הועדה המקומית לתו"ב. למעשה, לא ידוע כלל באילו תקופות שימש הנאשם בתפקידים האמורים, כיוון שלא הובאה כל ראייה בעניין זה.
בנוסף, אני רואה לנכון לציין כי בהמשך להחלטתי הגישו ב"כ הצדדים אזכורי פסיקה רבים לעניין סכומי קנסות שהוטלו בתיקי תו"ב, ואולם, לא מצאתי ביניהם מקרה הדומה בנסיבותיו למקרה שבפנינו באופן שיהיה בו כדי ללמד מהי מדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות שבפניי.