הוטה נ' בקוש ואח'

פסק דין

בפני תביעה לפיצויים בגין פגיעה ברכב, כאשר עיקרי העובדות אינן שנויות במחלוקת.

ביום 31.01.10 עמד התובע ברכבו בצומת ברח' כהנמן בבני ברק, בנתיב המיועד לפניה שמאלה. רכבו של התובע היה שני בהמתנה להתחלף האור ברמזור ולפניו עמד רכב נוסף. אותה עת הגיע הנתבע 1 ברכבו בנתיב הימני וביקש להשתלב בנתיב השמאלי כדי לפנות שמאלה באותה צומת. במהלך השתלבותו של הנתבע 1 בנתיב השמאלי, אירעה התנגשות בין רכבו של התובע לבין רכבו של הנתבע 1. כל אחד מן הצדדים מאשים את משנהו באחריות להתנגשות.

לטענת התובע, נהג הנתבע 1 ברשלנות ותוך כדי ניסיון לעקוף את שיירת הרכבים המבקשת לפנות שמאלה, ניסה להשתלב בנתיב השמאלי בלא שניתן היה לעשות כן, וכך פגע ברכבו של התובע ואף ברכב נוסף אשר עמד לפני רכבו של התובע. לטענת התובע, בעקבות פגיעה זו נגרמו לו נזקים בסך של 4,315 ש''ח, כמפורט בחוות דעת השמאי וכן סך של 400 ש''ח בגין שכ''ט השמאי. לכך מוסיף התובע נזק כללי בגין עוגמת נפש וכד' ועותר לפיצוי בסך כולל של 6,715 ש''ח.

לטענת הנתבעים מאידך, השתלבותו של הנתבע 1 לנתיב הפונה שמאלה כמעט וכבר הושלמה וכאשר אירעה ההתנגשות, הרי שזו אירעה מחמת חוסר זהירותו של התובע, אשר לא הבחין בהשתלבות הנתבע 1 בתנועה, פגע בו מאחור ואף הדף אותו לכוון הרכב שלפניו.

בנוסף להטלת האחריות לאירוע על התובע עצמו, עתרו הנתבעים לעיכוב ההליכים בהליך זה בטענת הליך נוסף אשר תלוי ועומד בקשר לאותו אירוע. מתוך בקשה זו מתברר, כי במסגרת ת..א. 29007-04-10 הוגשה תביעה נוספת בגין האירוע נשוא תביעה זו. לטענת הנתבעים בתביעה זו מעורבים צדדים נוספים אשר עדותם חיונית, שלכן יש לעכב את ההכרעה בתיק זה. בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר אותו עניין ממש מתברר בהליכים נפרדים, מקובל לעכב אחד ההליכים כדי למנוע את ההכבדה הכרוכה בהכרח בדיון מקביל באותה שאלה מהותית ומניעת מצב בו יצטרכו שני בתי משפט לשמוע בנפרד ראיות דומות וטיעונים דומים. דא עקא, שהלכה זו מביאה בדרך כלל לכדי עיכוב הדיון בהליך המאוחר יותר ובעניין דנא, ההליך נשוא תיק זה הינו דווקא ההליך הראשון, כך שאם בכלל, מן הראוי היה לעכב את הדיון בתביעה המאוחרת יותר. טענת הנתבעים בדבר נוכחותם החיונית של בעלי דין נוספים אינה רלוונטית כלל לשאלת עיכוב ההליכים. לו סבר מי מהצדדים כי יש חיוניות בשמיעת עדותם של עדים כלשהם, הרי שיכול היה בנקל להזמינם למתן עדות בהליך זה. בנסיבות אלו אינני מוצא לנכון לעכב את ההכרעה בתיק זה. למעלה מן הצורך יצויין, כי ממילא, כאשר ההכרעה בתיק זה, כמקובל בתביעה המתבררת בבית המשפט לתביעות קטנות, תתקבל לאחר דיון אחד ויחיד לא יהיה כל צורך בעיכוב הליכים נוספים כלשהם וניתן יהיה לסיים את ההכרעה במכלול המחלוקות ביעילות.

לגופם של דברים, אין מחלוקת כי הפגיעה נשוא תביעה זו התרחשה בעת שהנתבע מבקש להשתלב בנסיעה בנתיב בו נסע התובע. במצב זה ברור על פניו, כי הייתה זו חובתו של הנתבע להשתלב בתנועה בזהירות ולוודא כי השתלבות זו נעשית באופן שלא יגרום לפגיעה באלו מן הרכבים המצויים בנתיב אליו הוא מבקש להשתלב. במצב שכזה, הנטל היה על הנתבע להוכיח שלמרות האמור לעיל, דווקא התובע הוא זה שנהג בחוסר זהירות. הנתבע לא עשה כן, לא הציג כל ראיות אשר יאפשרו קביעה בדבר רשלנותו של התובע ואף תמונות, אשר עשויות היו לתמוך בגרסתו, לא הוצגו על ידו. למותר מלציין את הכלל לפיו הימנעות בעל דין מהצגת ראיות המצויות ברשותו מקימה את החזקה כי אלו עלולות היו לפעול לחובתו.

זאת ועוד, מעדותם של התובע ושל רעייתו מתברר כי עובר לאירוע הודה גם הודה הנתבע באחריותו הבלעדית לאירוע. הנתבע בעדותו לא כפר בעדותם זו ולא מצאתי כל סיבה לפקפק בעדות זו של התובע ורעייתו. לכך יש להוסיף את עדותם של התובע ורעייתו לפיה, בעת הפגיעה היה רכבו של התובע בעצירה מלאה. גם טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעים ומשכך, הרי שזה חיזוק נוסף לאחריותו של הנתבע.

אשר על כן, אני קובע כי האחריות הבלעדית לתאונה נשוא תביעה זו הינה אחריותו של הנתבע. הנתבעים לא הציגו כל ראייה לצורך קעקוע סכומי הנזק הנטענים על ידי התובע ונסמכים הן בחוות דעת השמאי והן בחשבונית המעידה על התיקון. סך נזקי התובע מסתכם איפוא ב-4,315 ש''ח ואליהם יש להוסיף את שכר השמאי, שכר סביר לכל הדעות, בסך של 400 ש''ח. מעבר לכך, לא מצאתי בסיס לתביעת התובע לפיצויים בגין עוגמת נפש בסכומים בהם נקב ואני סבור כי סך של 500 ש''ח יהווה פיצוי הולם בנסיבות העניין.

אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך כולל של 5,215 ש''ח וכן לשאת באגרת בית המשפט.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

ניתנה והודעה היום ז' אלול תש"ע, 17/08/2010 במעמד הנוכחים.

אילן רונן, שופט

הוקלד על ידי: רבקה אראל צימרמן