הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית אתא נ' ועדת הערר המחוזית -מחוז חיפה ואח'

החלטה

ביום 3.11.13 הגישה העותרת עתירה מנהלית על החלטה המשיבה 1 (להלן: "המשיבה"), שניתנה בהיעדר הצדדים ביום 22.8.13, ובמסגרתה החליטה המשיבה לבטל את החלטת העותרת ולקבל את הערר שהגישה המשיבה 2 (להלן: "דביר"), וקבעה כי ניתן להוסיף למבנה שבנתה דביר יחידת דיור נוספת וכן קומה נוספת תוך הפחתת גובהה של הקומה למינימום האפשרי.

המשיבה 2 הגישה בקשה לדחיית העתירה על הסף בשל איחור של 10 ימים בהגשתה.

הטענות לענין מועד קבלת ההחלטה

3.1 ב"כ העותרת טוענת כי ההחלטה נשוא הערעור התקבלה במשרדה ביום 9.9.13.

3.2 דביר טוענת כי, לבקשתה, היא עצמה קיבלה את החלטת המשיבה 1 באמצעות הפקס כבר ביום בו ניתנה (22.8.13), ובדואר רשום ביום 28.8.13. לטענתה, העותרת לא צירפה כל אסמכתא לכך שקיבלה את החלטת המשיבה רק ביום 9.9.13.

מטופס "אישור על משלוח דברי דואר רשומים במרוכז", שהמציאה המשיבה 1 לידי דביר, עולה כי ביום 26.8.13 נשלח דבר דואר רשום לב"כ העותרת, והוא נמסר ליעדו ביום 27.8.13. ספירת 45 ימים להגשת העתירה, בהתאם לתקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, ובהתחשב בפגרת הקיץ ובפגרת הסוכות, העלתה כי המועד האחרון להגשת העתירה היה ביום 23.10.13. לפיכך, ומשלא הוגשה בקשה להארכת מועד, הוגשה העתירה באיחור של 10 ימים ודינה להידחות על הסף.

3.3 העותרת טוענת בתגובה כי המסמך עליו מבססת דביר את בקשתה הינו רשימת משלוחים שבוצעו ע"י המשיבה. הבקשה אינה נתמכת בראייה המצביעה על כך שההחלטה נשוא הערר הספציפי נמסרה למשרדה של העותרת ביום 27.8.13, וייתכן כי החלטה אחרת – ולא ההחלטה נשוא העתירה – התקבלה במשרדה באותו מועד. עוד נטען כי ההחלטה נשוא העתירה התקבלה לראשונה ביום 9.9.13, כשחסר בה עמוד. העותרת פנתה למזכירות המשיבה, וקיבלה את ההחלטה בדואר אלקטרוני ביום 6.10.13. למרות שההחלטה במלואה הומצאה רק ביום 6.10.13, לא התבססה העותרת על מועד זה, אלא על המועד בו הומצאה לידי ההחלטה לראשונה – 9.9.13 ולפי מועד זה העתירה הוגשה במסגרת 45 הימים.

עוד נטען על ידי העותרת, כי גם אם מדובר באיחור, אינו עולה לכדי שיהוי, ומכל מקום יש להתיר הגשת העתירה שכן החלטת המשיבה פוגעת פגיעה חמורה בשלטון החוק, בהיותה מאשרת סטייה ניכרת מתכנית.

4. נושא העתירה

4.1 העתירה הינה כנגד החלטת ועדת הערר אשר התירה (בניגוד להחלטת הועדה המקומית) אפשרות הוספה של קומה נוספת ויחידת דיור במבנה שבנתה המשיבה 2.

4.2 העותרת טוענת כי החלטת ועדת הערר מהווה אישור לבקשה בסטיה ניכרת מתוכנית לענין גובה המבנה, שטחי הבניה ומספר יחידות הדיון, וככזו איננה חוקית. נטען כי על פי ס' 2(9) לתקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתוכנית) התשס"ב 2002 לא ניתן לאשר בקשה לתוספת יחידת דור, אלא אם הבקשה חתומה על ידי כל בעלי המגרשים הגובלים, דבר שלא התקיים כאן. נטען כי הפרשנות שנתנה ועדת הערר לתוכנית המתאר המקומית כ/246 (במ) גבעת טל קרית אתא בכל הנוגע לגובה עומדת בסתירה להוראות התוכנית והחלטת ועדת הערר מהווה סטיה ושינוי מהחלטה קודמת של ועדת הערר בהרכב אחר.

5. דיון

5.1 מהחומר שהונח בפניי, לא הוכח באופן וודאי כי ההחלטה נשוא העתירה נתקבלה במשרדה של ב"כ העותרת דווקא ביום 27.8.13. מהמסמכים שצירפה דביר, עולה כי נשלח דבר דואר מסויים לב"כ העותרת ביום זה, אך אין פירוט וודאי שהמשלוח כלל דווקא את ההחלטה נשוא העתירה. אמנם, גם העותרת לא צירפה כל אסמכתא לכך שקיבלה את ההחלטה ביום 9.9.13, אך הדואר האלקטרוני שהתקבל אצלה ביום 6.10.13 תומך בטענה כי העתירה במלואה, על כל עמודיה, התקבלה במשרדה רק במועד זה.

5.2 וגם אם צודקת משיבה 2 כי ההחלטה התקבלה ביום 27.8.13, איחור של 10 ימים בהגשת העתירה איננו שיהוי המצדיק במקרה זה דחייה על הסף.

בסוגיית השיהוי מוכרים שלושה יסודות : השיהוי הסוביקטיבי –אם יש בהתנהגות העותרים ללמד כי ויתרו על זכויותיהם, השיהוי האוביקטיבי – עד כמה נפגעו אינטרסים ראויים של הרשות או של צד ג', פגיעה שהיתה נמנעת אם היתה העתירה מוגשת במועד, והיסוד השלישי עניינו –מידת הפגיעה של מעשי הרשות בשלטון החוק. יסוד זה נותן ביטוי לעקרון לפיו בית המשפט לא ייתן ידו לפגיעה חמורה בשלטון החוק, גם אם העתירה הוגשה בשיהוי שפגע באינטרסים מוכרים .במערכת האיזונים שבין שלושה רכיבים אלו במקרה הנוכחי, נראה כי אין בהתנהגות העותרת כדי ללמד שויתרה על זכויותיה, ובפן האוביקטיבי של השיהוי מול אפשרות הפגיעה בערכי שלטון החוק – נראה כי אין מקום לדחות את העתירה על הסף בטענת השיהוי.

ראו ברם 8777/06 מפעלי תחנות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה טבריה (19.11.06):

"היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי ייקבע על פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל אפוא בית המשפט מערכת איזונים על פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק (ראו, למשל, עניין נחום הנזכר לעיל). ..... בענייננו, כאשר נשקלת מידת הפגיעה הנטענת בחוק אל מול השיהוי בהגשת העתירה, ובמיוחד לנוכח הפן האובייקטיבי של השיהוי - הפגיעה באינטרסים ראויים של הציבור ושל הרשויות - הכף נוטה לכאורה לטובת דחיית טענת השיהוי, תוך מתן ערבות.

וראו גם עעמ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (07.12.06):

".... פועלו של שיהוי, אפילו הוא מתקיים ביסודותיו הסובייקטיביים והאובייקטיביים, עשוי להישלל מקום שהמעשה בגינו מובאת העתירה, מגלם פגיעה משמעותית באינטרס הציבורי, והימנעותו מלהיזקק לה עלולה לפגוע בעקרונות יסוד של שלטון החוק. כזה הוא המקרה שלפנינו... קבלת טענת שיהוי בנסיבות מקרה זה עלולה להביא, בעקיפין, להטמעת מסר לציבור הרחב כי חוקי התכנון של המדינה והתשתית התכנונית הנגזרת מהם הם גורם שניתן להתנות עליו, להתעלם ממנו ולזלזל בו, ומערכות האכיפה, לרבות בתי המשפט, נמנעות מלהתערב גם מקום שמדובר בהפרות בוטות במיוחד. תופעה כזו אינה קבילה על-פי כל אמת מידה. ההגנה על דיני התכנון והבניה בישראל בכל הקשריהם הינה חובה ציבורית בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה, והיא חלה על רשויות אכיפת החוק, ובכללן בתי המשפט. חובה זו חלה ביתר שאת כאשר מדובר בסטייה מהותית מדיני התכנון, הכרוכה בפגיעה חמורה באינטרס הציבור, וכזה הוא ענייננו. טעמים אלה, כל אחד בפני עצמו, ובוודאי בהצטברותם, גוברים על טענת השיהוי (השווה פרשת אסולין, 695-693). יועבר המסר לגורמים הנזקקים להליכי התכנון כי מערכות המשפט והאכיפה לא תתייחסנה בסלחנות להפרות כבדות משקל של כללי תכנון, והאינטרס הציבורי בתכנון הפיסי של שטחי המדינה על יעדיו המגוונים, יישמר."