פסק דין
בפניי תביעה שטרית בסדר דין מהיר שבה תובע התובע מהנתבעת לפרוע שיק ע"ס 10,000 ₪.
הליכים רלוונטיים עיקריים
התובע פתח נגד הנתבעת תיק הוצל"פ מס' 2202268123 לביצוע שיק ע"ס 10,000 ₪ (להלן – "השיק"). מדובר בשיק מס' 0010136 לתאריך פירעון 5.4.12 שנמשך ע"י הנתבעת על בנק הפועלים לפקודת התובע. השיק הופקד ע"י התובע בחשבונו בבנק אך חולל בשל כך שהנתבעת נתנה לגבי השיק הוראת ביטול.
הנתבעת הגישה במועד התנגדות לביצוע השיק. ההתנגדות נתמכה בשלושה תצהירים: בתצהיר של הנתבעת ובשני תצהירי שתי בנותיה, דנה לוי ומיכל קונפינו (להלן – "דנה" ו-"מיטל", בהתאמה).
ביום 30.10.12 נערך בפניי דיון בהתנגדות. בדיון נחקרו הנתבעת ודנה על תצהיריהן התומכים בהתנגדות, כאשר התובע ויתר על חקירת מיטל על תצהירה הנ"ל. בתום הדיון ולאחר סיכומים בעל-פה, נתתי החלטה בה קיבלתי את ההתנגדות ללא תנאי, תוך חיוב התובע בהוצאות בסך 2,000 ₪ לטובת הנתבעת בגין הליכי ההתנגדות. באותה החלטה קבעתי שהתביעה תתברר בפניי בסדר דין מהיר, וקבעתי בפניי דיון הוכחות ביום 24.1.13, תוך מתן הוראות לצדדים בדבר הגשת גילוי מסמכים ותצהירי עדות ראשית לקראת דיון ההוכחות.
מטעם הנתבעת הוגשו 3 תצהירי עדות ראשית, של הנתבעת, של דנה ושל מיטל, ואילו מטעם התובע הוגשו שני תצהירי עדות ראשית, של התובע ושל אשת התובע, וונטינג סונג (להלן – "סונג").
ביום 24.1.13 נערך בפניי דיון הוכחות. בדיון נחקרו העדים בסדר הבא: מטעם הנתבעת - ראשונה הנתבעת, אחריה דנה, ואחריה מיטל; ומטעם התובע – תחילה התובע ואחריו סונג. בתום הדיון הוחלט על הגשת סיכומים בכתב.
יצוין כי בדיון דווח על כל שדנה ומיטל הגישו נגד התובע ביום 13.1.13 תביעה "חוזית, נזיקית" ע"ס 84,902 ₪, בסדר דין מקוצר, בבית משפט השלום בת"א בתיק 23230-01-13 (להלן – "התביעה המקבילה").
ביום 30.1.13 הוגשו סיכומי הנתבעת וביום 4.2.13 הוגשו סכומי התובע.
דיון ומסקנות
מדובר בעסקה שנקשרה בין התובע לבין ביתה של הנתבעת (דנה), עסקה שבמסגרתה התחייב התובע לספק שירותים של איתור מפעלי ייצור בגדי ילדים בסין, של פיקוח על ייצור הבגדים ושל ארגון וליווי ייבוא הבגדים המיוצרים מסין לישראל, כנגד תשלום תמורה כספית כוללת של 18,000 ₪. השירותים הללו, להם התחייב התובע, היו נחוצים לבנותיה של הנתבעת (דנה ומיטל) במסגרת עסק חדש שבכוונתן היה להקים ולהפעיל. השיק נמסר ע"י הנתבעת לתובע עפ"י תנאיי התשלום באותה עסקה, על חשבון התמורה הכוללת הנ"ל. העסקה הנ"ל עוגנה בחוזה בכתב מיום 27.2.12 (להלן – "החוזה") בין התובע לבין דנה, כאשר החוזה נוסח ע"י התובע.
מטענות ומראיות הצדדים עולה, כי קיימות מחלוקות, הן לגבי תוכן החוזה, הן לגבי שאלת הפרתו, הן לגבי שאלת מיהות המפר והן לגבי שאלת הפיצוי הנאות בגין ההפרה.
ייאמר כבר עתה, ובהדגשה: החוזה נוסח באופן חובבני מאוד, ולמעשה, לא פורשו ולא הוגדרו בו באופן מספיק ורציני, לא מטרת ההתקשרות ולא תכני השירותים המוסכמים. בחוזה גם לא צוינו כלל מצבים שייחשבו להפרת החוזה וגם לא סעדים ותרופות בגין ההפרות האפשריות של החוזה. עובדות אלו מקשות מאוד על היכולת להבין, בדיעבד, למה בדיוק התכוונו הצדדים בהתקשרותם בחוזה, מה בדיוק רצו להשיג באמצעותו, מה בדיוק התחייב התובע לספק לדנה והאם עמד בהתחייבות זאת. עובדות אלו יצרו, להבנתי, גם את האפשרות (שהתממשה בתביעה שבפניי וגם בתביעה המקבילה) ששני הצדדים גם יחד יטיחו האחד בשני טענות של אי-קיום החוזה ושל הנזקים שנגרמו לכל אחד מהצדדים בשל אי-קיום זה. רק כדוגמאות ממחישות לנוסח הבעייתי והעמום של החוזה, אציין אלה: בשורה השנייה של החוזה נרשם כך: "סוג העבודה: עבור -:איתור – וייצור – ולארגון היבוא בגדי ילדים בסין". פרט לכך שזהו לא משפט תקני בעברית, תוכן המשפט לא ברור, ומדובר במשפט מפתח בחוזה, שאמור לכלול את תמצית השירותים להם התחייב התובע. ועוד דוגמה. בסעיף 6 לחוזה נרשם: "במידה ובתיח"ר בסין יתעקשו על כמויות מינימום גבוהות לטעמה של המזמינה – ננסה למצוא מתפרה שתייצר לפי כמויות קטנות". לא הוגדר מה כולל אותו ניסיון ובמה הוא יתבטא, וגם לא הוגדר ולא פורש מהן "כמויות קטנות". ודוגמה אחרונה. בסעיף 7 לחוזה נרשם: "הראל הוד וגם לעיתים אשתו יספקו סיור ואיתור מוצרים ודוגמאות לדנה לוי. לשם ייצור אח"כ בביח"ר בסין במידת האפשר". לא הובהר ולא הוגדר מה פירוש הדיבור "במידת האפשר" ומי קובע ועל פי אילו קריטריונים אם מידה זו מתקיימת, וגם לא ברור לכאורה על מה בדיוק דיבור זה מוסב – האם יש להבין ממשפט זה שהייצור בסין אינו ודאי אלא תלוי במידת האפשר? ואולי מידת האפשר מוסבת על החלק הראשון של המשפט, הנוגע לסיור בסין ולאיתור בסין של מוצרים ודוגמאות? הצדדים לא פירשו כל אלה בחוזה, וחבל.
בשורות הבאות אדון בשאלות העיקריות שהתעוררו בתביעה ובמשפט.
האם מדובר בתביעה שטרית או בתביעה שטרית, ומה, אם בכלל, הנפקות של האבחנה בין השתיים?
מבחינה פורמאלית, אין ספק שמדובר בתביעה שטרית. התובע הגיש את השיק לביצוע, והנתבעת מתנגדת לביצועו. אך, למעשה, שני הצדדים גם יחד, התייחסו לתוכן ולפרטי העסקה והחוזה שנעשו כאמור, מבלי להקפיד על האבחנה הנ"ל שבין תביעה שטרית לבין תביעה חוזית. להמחשת הדברים יצוין כי הנתבעת בסיכומיה לא עשתה כל הבחנה בין הנתבעת לבין בנותיה, והציגה את העסקה ואת החוזה, כאילו נעשו בין התובע לבין הנתבעת עצמה ולבין בנותיה.
התובע טוען בסיכומיו כי התובע והנתבעת הם צדדים רחוקים. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, הטענה לא פורטה ולא נומקה; שנית, עפ"י ההלכה הפסוקה מבחן הריחוק הוא מהותי ותלוי נסיבות (ע"א 1886/97 יהודה נ' זלמה, פ"ד נג (1) 132), ובנסיבות שהוכחו בפניי, שוכנעתי כי הנתבעת לקחה חלק במגעים שקדמו לחתימת החוזה, נכחה במפגש שבו נוהל למעשה המשא ומתן שהבשיל לחתימת החוזה, כך שאין לומר שהתובע והנתבעת הם זרים לחלוטין ונעדרי ידיעה האחד על השני וכן לגבי נסיבות מסירת השיק. נוכח מסקנתי זו וגם עפ"י דיני תום הלב החלים גם בדיני שטרות, אני סבור שעומדות לנתבעת כלפי התובע כל טענות ההגנה שעומדת לדנה עפ"י החוזה והעסקה כלפי התובע.
סבורני כי, בנסיבות ועפ"י ההלכה המשקיפה על שטר בין צדדים קרובים כחוזה והמאפשרת לצד קרוב לטעון כלפי תובע שטרי כל טענת הגנה מכל סוג (חוזי או אחר), מבלי להגבילו לטענות הגנה שטריות-קלאסיות מובהקות (דוגמת כשלון תמורה מלא או כשלון תמורה חלקי קצוב), הרי שבנסיבות ניתן וראוי לאפשר לנתבעת להתגונן מפני התביעה השטרית שבנדון בכל הטענות שהועלו בפועל ע"י הנתבעת בדיונים בפניי, כלומר טענות שמקורן בעסקת היסוד ובחוזה. יחד עם זאת ומאחר שמדובר עדיין בתביעה שטרית, נטל ההוכחה בתביעה נותר על הנתבעת.
בנסיבות הנ"ל וגם מטעמי נוחות, בדיון בשורות הבאות תיעשה התייחסות לנתבעת כאל צד לחוזה וכאל מי שעשתה את עסקת היסוד עם התובע.