הוד נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים

פסק דין

התובע, מתווך מקרקעין עצמאי, הגיש תביעה זו נגד החלטת פקידת התביעות מיום 4.7.10, על פיה נדחתה תביעתו להכיר באירוע מיום 17.11.09 כ"תאונת עבודה" לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, בנימוק שלא הוכח שנגרם לתובע אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו בתאריך הנ"ל.

גרסת התובע בתצהירו היא שביום 17.11.09 הוא הרים כורסא במשרדו על מנת להזיזה, לצורך נקיון המשרד. לדבריו, בעת שהרים את הכורסא נתפס גבו התחתון והוא חש כאבים עזים ולא יכול היה להתיישב, ונאלץ להפסיק את עבודתו. הוא שהה מספר ימים בביתו בתקווה שהכאבים יחלפו אולם הם רק התגברו. כעבור יומיים הוא פנה לרופא, שהיפנה אותו לצילום. הצילום בוצע ביום 22.11.09 והתברר ממנו שהתובע סובל משתי פריצות דיסק.

התובע מבקש כי ימונה מומחה לקביעת הקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי לו הוא טוען לבין פריצות הדיסק מהן הוא סובל.

הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות הואיל והתובע לא הרים את הנטל להוכיח כי אירע לו אירוע תאונתי בעבודתו ביום 17.11.09.

לאחר שעיינתי בראיות בתיק ובטענות הצדדים, החלטתי לדחות את התביעה מטעמיו של הנתבע, קרי: התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי אירע לו אירוע תאונתי בעבודה ביום 17.11.09. להלן נימוקיי:

לטענת התובע, הוא היה לבד במשרדו בעת התרחשות האירוע הנטען ולכן לא היו לו עדים.

בנסיבות כאלה, הנחיית הפסיקה היא ליתן משקל ראייתי מיוחד לרשומות הרפואיות הסמוכות ביותר לאירוע הנטען.

מכרטיסו הרפואי של התובע בקופת חולים מאוחדת עולה שהתובע ביקר אצל האורתופד ד"ר סספורטס ביום 16.11.09, יום לפני האירוע הנטען. ברשומת הביקור נרשם כי סיבת הפניה היא "מחלה" וסיבת הביקור היא "כאב גב מותני בהתקף שבוע וחצי, יומיים החמרה". בביקור זה התובע הופנה לצילום. ביום 18.11.09 ביקר התובע אצל רופא כללי, ד"ר חדד. סיבת הפניה נרשמה כ"מחלה" ונרשמה אבחנה "כאב גב תחתון" ונרשמו לתובע תרופות. בביקור זה לא תועד כל תיאור של התובע לאירוע בעבודה כנטען על ידו, ובכך יש משום ראיה שלילית לחובת גרסת התובע, שכן יש להניח שחולה מוסר לרופא אנמנזה רפואית מפורטת ומלאה כדי לקבל את הטיפול הרפואי המתאים.

לא למותר לציין כי התובע מסר עדויות סותרות בשאלה אם סיפר לרופא על האירוע לו הוא טוען. בחקירתו הנגדית טען התובע כי הוא סיפר זאת לרופא (דיון מיום 16.11.11, עמ' 5, שורות 13-14) ואילו בהודעתו לחוקר הנתבע מיום 10.6.10 (נ/1) טען שלא סיפר לרופא על האירוע.

ישנן גם סתירות בגרסת התובע לגבי השתלשלות העובדות מיד לאחר האירוע. בתצהירו טוען התובע שבעקבות "תפיסת" הגב בניסיון להרים את הכורסא, הוא חש כאבים עזים ולא יכול היה להתיישב. לעומת זאת, בהודעתו לחוקר הנתבע מיום 10.6.10 (נ/1) סיפר התובע כי התיישב על הכסא לאחר שמיעת ה"קליק" בגב ("לאט לאט התיישבתי על הכסא ואחרי כמה שעות הלכתי הביתה").

קיימות גם סתירות בגרסת התובע אודות השתלשלות העובדות שהביאו אותו לפנות לעזרה רפואית בעקבות האירוע הנטען. בהודעתו (נ/1) טען התובע כי ביום האירוע הוא הלך הביתה ו"המצב החמיר בבית לא יכלתי לבוא לעבודה ולא לרדת מהמיטה אחרי כמה ימים ניגשתי לרופא במשגב לדך לאורטופד...סיפרתי לו שיש לי כאבים בגב הוא בדק ואמר במקום שיש לי פריצת דיסק". תיאור זה אינו מתיישב עם טענת התובע כי האירוע התרחש ביום 17.11.09, שכן הביקור הראשון לאחר מועד בו התלונן התובע על כאבי גב הוא למחרת – 18.11.09.

בהעדר כל תמיכה לגרסתו של התובע, בשים לב להעדר כל תיעוד באנמנזה הרפואית לתיאור האירוע על ידי התובע בפני הרופא ונוכח הסתירות בגרסת התובע הנוגעות להשתלשלות שבאה מיד בעקבותיו, אינני מקבל את עדות התובע בדבר התרחשות האירוע שהוא טען לו.

לפיכך החלטתי לדחות את התביעה.

הנתבע ביקש לפסוק לו הוצאות בשל עמידת התובע על עדות החוקר, מבלי שהיתה לכך הצדקה עניינית. אני סבור שבקשה זו היא במקומה שכן בחקירתו הנגדית של החוקר לא הוצגו לו שאלות רלוונטיות לבירור המחלוקת אלא נעשה על ידי ב"כ התובע ניסיון להגיש באמצעות החוקר יומן של התובע, שהיה על התובע לצרף לתצהירו לו ביקש להסתמך עליו כראיה, וזאת לאחר שבית הדין החליט לא להתיר לתובע להציג את היומן במסגרת חקירתו החוזרת של התובע. התובע ביקש לבסס את הגשת היומן באמצעות החוקר על כך שבחקירת התובע על ידי החוקר התבקש התובע להציג לו יומן ולפי האמור בהודעה, התובע אכן הציג לחוקר יומן, אך בחקירתו הנגדית החוקר לא יכל לאשר שהיומן שב"כ התובע הציג לו היה היומן שהתובע הציג לו בחקירת התובע. מכל מקום, תחת להגיש את היומן בדרך המלך במסגרת תצהיר עדותו הראשית, ניסה ב"כ התובע לעקוף את החלטת בית הדין לפסול שאלה לתובע בחקירתו החוזרת ועל ידי כך להציג את היומן במסגרת חקירת החוקר, על אף שהחוקר כלל אינו עד מתאים לכך. בנסיבות אלה, עמידת ב"כ התובע על הזמנת החוקר לעדות היתה מיותרת וגרמה לנתבע הוצאות.

התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך 500 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ב, 14 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.