1. העתירה מושתתת על הטענה כי אין להטיל מאסר כפייה לאכיפת מתן גט על בעל חולה נפש בהיות המאסר מנוגד לחוק ופוגע בעקרונות הצדק הטבעי.
2. האפוטרופסית על העותר מבקשת כי ייצא צו על תנאי המורה ליתן טעם מדוע לא יורה בית הדין הגדול באופן מידי על שליחת החסוי להסתכלות פסיכיאטרית בבית חולים בו אושפז לאחרונה, ומדוע לא יותנה ביצוע צו המאסר בקבלת חוות דעת פסיכיאטרית בנוגע ליכולת השיפוט וההתמצאות של החסוי.
3. הטלת מאסר לאכיפת צו שיפוטי על בעל דין הלוקה בנפשו כבר נידונה לפני בית המשפט העליון בע"א 422/77
בתיה בן ארי נ' שרה שפירא לב (2) 309 (1978). בית המשפט העליון פסק כי אין שום סיבה חוקית שלא לכפות גם על חולהנפש, במאסר, את קיום צווי ביתהמשפט. כך הציג בית המשפט הנכבד את השאלה ואת התשובה (ההדגשות הוספו):
וזאת הבעיה: מה דינו של אדם אשר אינו מציית לצו ביתהמשפט ("מבזה את ביתהמשפט"), אלא מתמיד ומתעקש להפר אותו - לא מתוך הרשעות כי אם מתוך הפאראנויאה, או בלשון בניאדם, מתוך האמונה שנרדף הוא ועליו לרדוף את רודפו.
אין צריך לומר שפאראנויאה זו מחלה ממחלותהנפש היא, ואין נפקא מינה שהמשיבה דנן, אם כי לוקה היא במחלה זו, אינה חולתנפש הזקוקה כעת לאשפוז או לאפוטרופסות או הפטורה מאחריות פלילית. עלכלפנים חולה היא, ולרחמים היא זקוקה - אם לא לטיפול רפואי ונפשי. האם על בעלתדיןוחולי אשר כזאת נכפה במאסר את הציות לצו ביתהמשפט?
מסכים אני, עם כל הכבוד והיקר, שצווים היוצאים מתחת ידי השופטים אינם מסוגלים, ואינם מכוונים או מיועדים, לרפא מחלות: אם הרופאים שמלאכתם ואמונתם וחכמתם בכך, ושנוצרו לשם כך, לא הצליחו לרפא מחלות שכאלו, שופטים בוודאי לא יצליחו, ואף לא יתיימרו לנסות מזלם.
אלא שומה על השופטים להינזר גם מדבר אחר, שאף הוא בגדר יומרה רפואית הוא - והוא הקביעה או ההנחה כי אדם הסובל מליקוי פלוני, אינו מסוגל משום כך בלבד לציית לצו ביתהמשפט. אפילו היה הליקוי ממין הפאראנויאה, שהלוקים בה נדחפים כאמור לרדוף את רודפיהם (המדומים או הלאכלכךמדומים), אין סיבה להניח, בדרךכלל, שלא ייתכנו נסיבות או אמצעים שיהא בהם כדי לרסן אנשים כאלה ואף למנוע בעדם, לשעה או לתמיד, מלרדוף ולהטריד. אמרתי "בדרךכלל", שיכול אני להעלות על הדעת שלגבי חולה פלוני יעיד רופא מומחה שאין שום נסיבה ושום אמצעי המסוגלים לרסנו כאמור - ברם, כשלעצמי הייתי מהסס מאוד לקבל עדות רפואית כזו, כשאותו הרופא מעיד שאין החולה זקוק לאשפוז, וד"ל. בענין שלפנינו לא היתה לפני ביתהמשפט המחוזי כל עדות רפואית אשר כזאת; הרופאים שבדקו את המשיבה פעם ופעמיים מצאו כי "בולטת הגישה הפאראנואידית הסלקטיבית כלפי אותה קבוצת אנשים מצומצמת אותם היא מטרידה"; אבל אין בחוותדעתם לא זכר ולא רמז לכך שלא ניתן לרסנה בשום נסיבות ובשום אמצעים.
נהפוך הוא, חוותהדעת ניתנה לצורך הליכים פליליים שהתנהלו נגד המשיבה, ומן ההנחה שבתעונשין היא משתמעת התקווה שאמצעי הענישה יועילו לרסנה."
ובהמשך:
ולענין זה אין גם נפקא מינה אם דעתו השלילית של האדם על צו ביתהמשפט נובעת מאמונותיו האמיתיות או מאמונותיו הטפלות, ממחשבה שבהגיון או ממחשבה שבהלוצינציה: אין ביתהמשפט שם עצמו שופט על ערכה ומשקלה של כל דעה אישית אשר כזאת מן הבחינה הסובייקטיבית של בעליה. אף אם מן הבחינה הסובייקטיבית הזאת אין אחרי הדעה השלילית ההיא ולא כלום - וזה המצב לעתים לא רק אצל חולינפש ובעליהלוצינציות -
אין ביתהמשפט יכול להביא את צוויו לידי סיכול עלידי שהוא יושב בחיבוק ידיים: מצווה הוא ועומד לכפות על בעלהדין את קיום הצו, וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני - בין שהוא רוצה באמת ובתמים, ובין שאינו רוצה אלא להימלט מן המאסר ומין הכפיה.
ועוד שם:
בטרם ינקוט בעלדין נגד חולהנפש יריבו הליכי בזיון ביתהמשפט, בשל איקיום צומניעה האוסר השתוללות פאראנואידית, ייטיב עשות אם יפנה לפסיכיאטר המחוזי תחילה כדי שישתמש הלה בסמכותו לפי החוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו1955, לאשפז את החולה אף בעל כרחו. אם לא יוכל להביא לידי אשפוזו מטעמים רפואיים - שהם הם השיקולים היחידים היאים לפסיכיאטר המחוזי - כי אז יזום הליכי בזיון ביתהמשפט.
בהליכים אלה אין סמכות בידי ביתהמשפט לצוות על אשפוזו של החולה לפי החוק לטיפול בחולי נפש; אך אם ביתהמשפט יצווה על מאסרו של החולה, ובתקופת מאסרו יתברר הצורך באשפוזו, יוכל נציב בתיהסוהר להשתמש בסמכותו לפי סעיף 15 לפקודת בתי הסוהר, כפי שתוקנה בתשל"ג1972, ולהעבירו לאשפוז.
עלכלפנים אין שום סיבה חוקית שלא לכפות גם על חולהנפש, במאסר, את קיום צווי ביתהמשפט; ובענין שלפנינו אין גם שום סיבה ענינית או רפואית, כאמור, להטיל ספק ביעילותה של כפיה זו.
4. הנה כי כן, ככל שמצבו הנפשי של בעל הדין רלבנטי לעניין הסעדים שנפסקו כלפיו, הרי שעל אפוטרופסו מוטלת החובה להוכיח את מצבו הנפשי ולשכנע כי מצב נפשי זה שולל סעד זה או אחר. כך לא נעשה בעניין דנא.
5. מעיון בנספחי העתירה עולה בבירור כי התקיימו דיונים מפורטים בבית הדין האזורי ובבית הדין הגדול בפרשה זו, וההחלטות ופסקי הדין מנומקים כדבעי. ההחלטה של בית הדין הגדול שלא לעכב את ביצוע המאסר נסמכה על תשובת המשיבה 2, וממילא יש בה נימוק מספיק.
6. סעיף 4 לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (להלן - חוק קיום פסקי דין של גירושין) קובע:
4. (א) ...
(ב) בבואו ליתן צו הגבלה ישקול בית הדין הרבני את הדרך הדרושה להביא לקיום פסק הדין, בשים לב לנסיבות הענין, ובהתחשב בין היתר, במצב בריאותו של מי שכנגדו מבקשים ליתן את הצו ויכולתו לקיים את התלויים בו; החלטת בית הדין תהיה מנומקת.
במקרה דנן בחן בית הדין האזורי את מצבו הנפשי של העותר ומצא שמן הדין לאכוף עליו את מתן הגט במאסר כפייה. בית הדין האזורי מצא כי מצב בריאותו של העותר אינו כזה המצדיק שלילת צו הגבלה מאסר. בית הדין קבע כי אם יידרש טיפול רפואי לעותר הוא יינתן בין כותלי הכלא, "ודוקא בשל מצבו הנפשי של הבעל נראה שאין שום דרך אחרת שיש בה כדי לשכנעו לתת את הגט שבו הוא חויב, פרט למאסרו בבית הכלא."
