פסק דין
בפני תובענות מאוחדות: האחת (הפ"ב 12727-03-12) לאשר את פסק הבורר אשר ניתן ביום 18.2.12 והשניה (הפ"ב 19244-06-12) לבטל את פסק הבורר.
בסכסוך אשר פרץ בין המבקשת – "הובלות אבו גאנם בע"מ" (להלן: "אבו גאנם") לבין המנוח עוסמאן אבו רביע (להלן:"המנוח") הסכימו הלה כי הסכסוך יוכרע בפני בורר. בהתאם, נחתם הסכם בוררות בין הצדדים ביום 7.11.10.
ביום 18.2.12 נתן כב' הבורר את פסקו לפיו חייב את המנוח ואת המשיבה - עוגן הובלות בע"מ" (להלן:"עוגן") לשלם לאבו גאנם סך של כ- 2.8 מליון ₪. הבורר ציין בפסקו כי במסגרת ישיבת הבוררות, מיום 17.12.2010, הסכימו הצדדים, לרבות המנוח ואחיו נואף מנהל חברת עוגן, כי פסק הבורר שינתן במסגרת הבוררות, כנגד או לזכות המנוח, יהא תוקפו יפה גם כלפי עוגן וכי בהתאם לכך צורפה עוגן כבעלת דין.
בבקשה לביטול פסק הבורר טענה חברת עוגן, מפי בעל המניות היחיד שלה, מר נואף אבו רביע, שהינו אחיו של המנוח, כי עוגן מעולם לא נתנה את הסכמתה להליך הבוררות, לא חתמה על שטר הבוררות ולא מסרה את הסכמתה במהלך הבוררות להיות חלק מן ההליך. לטענתה, לא היו בינה לבין חברת אבו גאנם קשרים עסקים כלשהם ועל כן אין ולא היתה כל סיבה כי תיתן הסכמתה להצטרף להליך. לטענתה, הבורר החליט על צירופה לבוררות בניגוד לידיעתה ורצונה וכי האמור בפרוטוקול הדיון לפיו, נתנה לכאורה את הסכמתה, הינו מוכחש ואף גובל בפלילים. כך!
עוד טענה כי ישיבת הבוררות מיום 17.12.10 התקיימה במשרדי חברת הובלות אחרת ולא במשרדו של הבורר, נתון המעיד על כי לא ניתן לראות בישיבה זו כישיבת בוררות כדין.
המשיבה טענה כי הפרוטוקול שניהל הבורר משקף את הדברים לאשורם וכי בישיבה מיום 17.12.10 הסכימו המנוח וחברת עוגן, באמצעות מנהלה מר נואף אבו רביע, אשר נכח באותה ישיבה, כי חברת עוגן תצטרף להליך, מאחר והעריכו כי הם צפויים לזכות בהליך הבוררות ומאחר ובאותם ימים היה המנוח חולה מאד סברו הם שכדאי שחברת עוגן תהיה צד להליך.
המחלוקת הינה אפוא נוגעת לישיבת הבוררות מיום 17.12.10. האם הסכימו המנוח וחברת עוגן, באמצעות מנהלה מר נאיף אבו רביע, על צרופה של חברת עוגן כצד להליך הבוררות. האם הפרוטוקול משקף נכונה את אשר אירע באותה ישיבה בנוגע להסכמה הנדונה? טענות כנגד הפסק גופו לא נטענו על ידי חברת עוגן מאחר והחזיקה בעמדה כי לא נתנה הסכמתה כלל להליך הבוררות וכי אינה צד להליך הבוררות.
במסגרת דיון מקדמי שהתקיים בפני, ביום 17.1.13, התייצב מר נואף אבו רביע וטען, כי
כלל לא נכח בישיבת הבוררות וכי רק אחיו המנוח נכח באותה ישיבה.
יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית, בישיבה מיום 17.2.13, שינה מר נואף אבו רביע גרסתו והודה כי כן נכח בישיבת הבוררות אשר התקיימה, אך לא דיבר כלל וכי היה זה אחיו המנוח אשר דיבר. בהמשך, הודה כי כן דיבר ובאשר להסכמתו כי עוגן תהיה צד להליך הודה כי נתן הסכמתו אך ציין כי לא הבין משמעות הסכמה זו.
נמצא אפוא, כי מר נואף אבו רביע אישר בסופו של יום כי נתן הסכמתו להצטרף להליך הבוררות. לכאורה די בהודאה זו כדי לסיים הדברים אולם, אוסיף ואציין כי החשדות חמורים אותם העלתה חברת עוגן כלפי הבורר מוטב היה כי לא יאמרו.
עיון בפרוטוקול הדיון בפני הבורר, מיום 17.12.10, מלמד על פניו כי נרשם פרוטוקול מסודר ומפורט. בהתאם, גם נרשמו דברים מפיו של מר נואף באופן המלמד כי לקח חלק פעיל באותה ישיבה וגם כאשר נתן הסכמתו להצטרף להליך הבוררות נמצא כי הבורר מציין את שמה המלא של חברת עוגן ואף מציין את מספר הרשום של החברה.
כל אלה מלמדים כי אין המדובר בהחלטת מחטף, כפי שטענה עוגן, כי אם החלטה המשקפת הסכמה של הצדדים במובן זה שאף מסרו לידי הבורר את מספרה הרשום של חברת עוגן. אמנם, עוגן לא היתה צד לשטר הבוררות אולם, חלק מן ההתחשבנות שבין אבו גאנם והמנוח נגעה לפעילות של חברת עוגן ואם לא די בכך הרי שהסכמתה של עוגן, להיות צד להליך הבוררות, ניתנה מתוך שיקוליה ומניעיה היא, כשהיא לוקחת בחשבון את הסיכונים שעמדו בפניה.
עוגן, כאמור, לא טענה לפגם במתן הסכמתה כי אם נקטה בעמדה כי כלל לא נתנה את הסכמתה להצטרף להליך, טענה אשר הוכחה בסופו של יום כי אינה נכונה. לא בכדי נמנעה עוגן להביא לעדות אחרים אשר לקחו חלק בישיבת הבוררות הנדונה. עוגן נתנה הסכמתה להצטרף להליך והסכמה של בעל דין להצטרף להליך טומנת בחובה הסכמה כי פסק הדין שינתן יהיה תקף כלפיה, מה גם שבנסיבות דנן נכתבו הדברים מפורשות. מהסכמה זו אין עוגן יכולה לחזור כאשר בסופו של יום התוצאה אינה לרוחה.
בהינתן האמור לעיל, לא נותר לי אלא לקבוע כי עוגן, בהסכמתה, צורפה להליך הבוררות והסכימה כי כל תוצאה שתחול על המנוח תחול גם עליה. לפיכך, פסק הבורר תקף כלפיה. בהעדר כל טענה כנגד הפסק גופו לא נותר לי אלא לדחות את בקשת עוגן לבטל את פסק הבורר. אני מאשרת את פסק הבורר כמבוקש. עוגן תישא בהוצאות חברת אבו גאנם בסך של 20,000 ₪.
ניתן היום, י' אדר תשע"ג, 20 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.