1. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ח' בן עמי), אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום הליכי ההסגרה המתנהלים נגדו.
2. ביום 23.9.2008 הוגשה למדינת ישראל בקשה מטעם ממשלת רוסיה, מכוח האמנה האירופית בענייני הסגרה, להסגרת העורר. לפי המפורט בבקשה, ביום 2.5.2005 הוגש ברוסיה כתב אישום נגד העורר, המייחס לו ביצוע עבירות בעלות אופי מיני תוך שימוש בכוח או שימוש באיומים כלפי הנפגע, תוך ניצול מצבו כחסר ישע, במי שטרם מלאו לו 14 שנה (עבירה לפי סעיף 132(3)(c) לחוק העונשין הרוסי). דינה של עבירה זו עד 15 שנות מאסר. אין מחלוקת כי מדובר בעבירת הסגרה לפי סעיף 2 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן - חוק ההסגרה). לפי הנטען בבקשה, החל משנת 1999 ועד שנת 2004 נהג העורר לבצע עבירות מין בקטינה, ילידת שנת 1993, שהיא בתו החורגת. הקטינה הייתה באותם שנים בגילאים 11-6. לפי המתואר, מעשים אלו כללו מעשי סדום בכפייה ומעשים מגונים שבוצעו בתדירות גבוהה. על פי המפורט בבקשת ההסגרה התרחשו המעשים הן ברוסיה והן בישראל. כך לפי הנטען, בשנים 2001-1999 התרחשו העבירות בבית בו התגוררו העורר והקטינה ברוסיה. בשנת 2001 עלתה המשפחה לישראל. לפי המתואר המשיך העורר לבצע את העבירות גם בישראל וגם לאחר שחזרה המשפחה לרוסיה בשנת 2003. ביצוע העבירות פסק, לפי המתואר, בחודש יולי 2004 משהעורר עזב את הבית נוכח פרידה מאם הקטינה. יובהר, כי לפי מכתב שנשלח ביום 23.4.2010, מתייחסת בקשת ההסגרה רק למעשים שבוצעו ברוסיה. נגד העורר לא ננקטו הליכים בגין המעשים שבוצעו לפי הנטען בישראל.
3. כאמור, כתב אישום בגין העבירות המתוארות לעיל הוגש ברוסיה נגד העורר ביום 2.5.2005. לאחר הגשת כתב האישום הוטלו על העורר תנאים מגבילים, לרבות איסור לעזוב את האזור והתחייבות להתנהגות נאותה. העורר התחייב בכתב לקיים תנאים אלה. ביום 18.5.2005 נודע למשרד התובע ברוסיה, כי העורר עזב את האזור ולפיכך הותלו ההליכים נגדו. ביום 3.6.2008 חודשו ההליכים המשפטיים נגד העורר לאחר שברוסיה התקבל מידע כי העורר נמצא בישראל. כתוצאה מכך הוגשה בקשת ההסגרה. עוד יוער, כי ביום 7.6.2008 החליט בית המשפט האזורי במגדן שברוסיה, כי התנאים המגבילים שהוטלו על העורר בטלים והורה על מעצרו לאלתר. נוכח האמור, עתרה המשיבה ביום 26.5.2010 לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להכריז על העורר כבר הסגרה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה. בד בבד, עתרה המשיבה להורות על מעצרו של העורר עד תום הליכי ההסגרה. ביום 24.6.2010 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה וקבע כי יש לעצור את העורר. על החלטה זו משיג העורר לפנינו.
4. ההחלטה בדבר מעצרו של אדם עד לתום הליכי הסגרה נגדו מבוססת, בעיקרה, על אותם השיקולים הנוהגים לעניין החלטה בדבר מעצר עד תום הליכים פליליים המתנהלים בישראל. היינו, על בחינת קיומן של ראיות לכאורה, עילת מעצר וחלופה למעצר. לצד זאת, יש ליתן משקל משמעותי יותר לשיקולים הנוגעים לחשש מפני הימלטות הנאשם מאימת הדין וכן להתחייבויות הבינלאומיות שנטלה על עצמה ישראל כלפי המדינה המבקשת את ההסגרה (ראו למשל, בש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל, פיסקאות 19-11 וההפניות שם (טרם פורסם, 30.1.2009)). בענייננו, מעלה העורר טענות שונות נגד התשתית הראייתית אשר הוצגה במסגרת בקשת ההסגרה וכן נגד העובדה כי בית המשפט המחוזי לא בחן את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.
5. התשתית הראייתית הקיימת נגד העורר, כפי שצורפה לבקשת ההסגרה, כוללת הודעות שנמסרו על ידי הקטינה, הודעות סבתה של הקטינה ובן זוגה המנוח, הודעות של העורר וכן הודעת שוטר מהיחידה לענייני משפחה בעיר בה התגורר העורר ברוסיה. בנוסף צורפה לבקשה חוות דעת מטעם פסיכולוג קליני שבדק את הקטינה וכן אישור של ועדת מומחים על מצבה הנפשי של הקטינה ועל כשירותה להעיד בבית משפט. לטענת העורר, יש לקבוע כי הודעות הקטינה וכן חוות הדעת שצורפו לבקשה אינן קבילות לפי הדין הישראלי. כך, טוען הוא כי הודעות הקטינה לא נגבו על ידי חוקר ילדים וממילא שלא בהתאם להוראות החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955. ואולם, בנסיבות העניין אין בטענה זו כדי לפסול את הראיה על פניה. ראשית, מעיון בתרגום הודעות הקטינה עולה, כי הודעתה נגבתה בנוכחות נציגה לזכויות ילדים ומורה. זאת, בהתאם להנחיות לחקירת קטינה החלות ברוסיה. אכן, יש להניח כי הודעה זו והחקירה שנערכה לקטינה אינן עומדות בכל כללי החוק הישראלי. כלומר, ייתכן שבהליך המתנהל בישראל לא הייתה הודעה זו קבילה. ברם, לא ניתן להתעלם מכך שבחינת חומר הראיות הגולמי מתבצעת במסגרת הליכי הסגרה. מכך נובע, כי יש להגמיש במידת מה את הכללים לגבי הראיות שבית המשפט הישראלי יכול לקבל במסגרת הדיון בהליך ההסגרה. ברי, כי בכל מדינה נוהגים דיני ראיות וסדרי דין שונים. לא ניתן לעמוד על כך שהראיות המוצגות בבקשת ההסגרה יעמדו בכל אחת ואחת מדרישות הדין הישראלי, ובלבד כמובן שאין מדובר בראיות אשר הינן חסרות ערך על פניהן (ראו למשל, ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פיסקה 26 לפסק הדין (לא פורסם, 7.9.2003)). מגמה זו באה לידי ביטוי אף בהוראות סעיף 12 לחוק ההסגרה ובהוראות סעיף 15 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"א-1970, אשר מאפשרות גמישות לעניין כללי הקבילות בהליכי הסגרה. בפרט אמורים הדברים בהתחשב בכך שהדיון מוגבל עתה לשאלת מעצרו של העורר עד לתום הליכי ההסגרה. ייתכן, כי במסגרת הדיון בבקשת ההסגרה לגופה יידון בית משפט בטענות אלה ביתר הרחבה ((למקרה דומה ראו, בש"פ 9604/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.12.2009); ב"ש (מחוזי י-ם) 9634/09 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 28.3.2010). על החלטה זו הוגש ערעור, אשר טרם נדון (ע"פ 3234/10)). טעם זה מוביל גם לדחיית טענות העורר בדבר אי-אימות כדין של חוות הדעת הפסיכיאטריות שצורפו לבקשת ההסגרה.
6. משנמצא כי אין מקום לפסול את הודעת הקטינה וחוות הדעת, מסכים אני לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה ישנן ראיות לכאורה הקושרות את העורר לביצוע העבירות המיוחסות לו. טענה נוספת של העורר הייתה כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא בחן את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. אין לקבל טענה זו. כפי שפורט, העורר נמלט מרוסיה לאחר שהוטלו עליו תנאים מגבילים. במצב דברים זה, לא ניתן לתת בעורר אמון כי יעמוד בתנאים מגבילים שיוטלו עליו בישראל במסגרת חלופת מעצר. נוכח הדברים שצוינו לעיל בדבר המשקל שיש ליתן לחשש מפני הימלטות מהדין, הרי שלא נמצא טעם המצדיק בחינה של שחרור העורר לחלופת מעצר. משכך, בדין הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום הליכי ההסגרה.
7. אשר על כן, דין הערר להידחות וכך מוחלט.
ניתנה היום, כ"ד באב התש"ע (4.8.2010).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. גק
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il
