הדרה נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הרכב השופטים: א' דראל; י' זינגר; ו-ח' מאק-קלמנוביץ), בע"פ 52223-01-18, מיום 3.5.2018. בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ג' סקפה שפירא), בת"פ 35471-11-15, מיום 5.4.2017; ומיום 10.12.2017.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים, המייחס לו ניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 274(1) ו-274(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); והתפרעות, לפי סעיף 152 לחוק העונשין. מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 5.11.2014, בשעה 20:00 או בסמוך לכך, נטל המבקש חלק בהתקהלות אסורה, אשר הפרה את הסדר הציבורי בצומת א-טור בירושלים. בתוך כך, הרים המבקש אבן ויידה אותה ממרחק של כ-50 מטרים לעבר השוטר רועי אלגזי (להלן: השוטר), אשר נכח במקום על מנת לשמור על הסדר. השוטר החל במרדף אחר המבקש, אשר נמלט לעבר בניין סמוך (להלן: הבניין) במטרה לחמוק ממעצר. המבקש עלה לקומה השניה בבניין, נכנס לאחת הדירות וניסה לסגור את הדלת, אך השוטר הצליח לתופסו ולעוצרו, בטרם עלה בידו של המבקש לסגור את הדלת. במעשים האמורים, ניסה המבקש לתקוף שוטר בקשר למילוי תפקידו כחוק, באמצעות נשק קר, ובמטרה להכשילו במילוי תפקידו כחוק; וכן השתתף בהתקהלות אסורה, אשר נועדה להביא להפרת השלום.

3. ביום 5.4.2017, הורשע המבקש, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. המבקש כפר באשמות, ולגרסתו, ביום ובשעת האירוע המתואר בכתב האישום, הוא היה בדרכו לרופא שיניים, ובתוך כך הוא ראה כי התרחשו התפרעויות בקרבת מקום. המבקש הכחיש נטילת חלק בהתפרעות; ביידוי אבן על ידו; ובקיומו של מרדף במסגרתו הוא ברח משוטרים. המבקש הוסיף וטען, כי ראה לראשונה את שוטר מג"ב כאשר הלה היה בתוך חדר המדרגות של הבניין, ליד הכניסה למרפאת שיניים, והשוטר ביקש ממנו לעצור והודיע לו כי הוא מעוכב. בית משפט השלום דחה את גרסתו של המבקש ותיאר אותה כ"מעוררת תמיהות לא מעטות". זאת, נוכח סתירות בין הודעותיו של המבקש בחקירותיו במשטרה לבין עדותו בבית המשפט. המבקש ייחס חלק מהסתירות לעובדה שהוא נחקר במשטרה בשפה העברית. ואולם, כך ציין בית משפט השלום, ההודעה, פרי אותה חקירה, הוגשה בהסכמת המבקש, והחוקר אשר ניהל אותה לא נשאל, במסגרת חקירתו הנגדית, לגבי מידת שליטתו בשפה הערבית ומידת הבנתו של המבקש את השאלות שהוא נשאל בחקירה. זאת ועוד, אף שהדיון בבית משפט השלום התנהל בסיוע מתורגמן, הרי ש"בחלק גדול" של עדותו העיד המבקש והשיב לשאלות בעברית. לאור האמור, קבע בית משפט השלום, כי "יש קושי לקבל את גרסת הנאשם [המבקש] ולתת בה אמון", ונקבע, בהקשר זה, כי המבקש "השתמש בעובדת מעצרו בסמוך למרפאה כדי לייצר גרסה לפיה הגיע לטיפול אצל רופא זה".

בית משפט השלום התרשם מעדותו של השוטר, כי ניכר עליו שהוא "זכר את האירוע והעיד מתוך זכרונו", וכי אין לו "עניין להעצים את שהתרחש או להפליל את הנאשם [המבקש]". בית משפט השלום בחן את עדות השוטר "בכל הנוגע ליכולתו לזהות את הזריקה [זריקת האבן המיוחסת למבקש בכתב האישום –א.ש.] ולשאלה האם האדם שזרק את האבן הוא האדם שנעצר בסופו של יום". השוטר העיד, כי הוא "עמד במרחק שאיפשר לו להבחין במיידי האבנים"; כי מצב התאורה באותו ערב היה טוב; וכי "לבושו של החשוד [ביידוי האבן], התואם את הלבוש שלבש הנאשם [המבקש] בעת מעצרו, בלט על רקע לבושם של האחרים, וכי שמר [הוא] על קשר עין רצוף מרגע הזריקה עד לרגע המעצר, למעט שניה של ניתוק קשר עין בשלב העליה במדרגות הבניין". יצוין, כי מעדות השוטר עולה כי האדם אשר יידה את האבן היה לבוש בטרנינג כחול, ובהודעתו של המבקש במשטרה ביום מעצרו, אישר הלה כי הוא לבש טרנינג כחול. בית משפט השלום סבר, כי אין בניתוק קשר העין, כמתואר על ידי השוטר, ניתוק אשר נמשך "כהרף עין", כדי להטיל ספק בכך שהחשוד, אחריו רדף השוטר, הוא המבקש, אשר נעצר בתום האירוע. זאת, "בפרט כאשר אין איש שטוען שבחדר המדרגות היו אנשים נוספים". לפיכך, העניק בית משפט השלום "משקל מלא" לדברי השוטר.

     בית משפט השלום התייחס לטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה בעניינו של המבקש, בקובעו כי:

"כפי שעולה מתוך הראיות... נעשה ניסיון מסוים לאתר שוטרים נוספים שנכחו באירוע. ייתכן כי היה מקום להעמיק במאמצים בעניין זה ולפנות למפקדי הכח, וייתכן אף שאיסוף סרטוני מצלמות אבטחה מהמקום היה בהם כדי לחדד את התשתית הראייתית, אולם אף אם מדובר במחדלי חקירה, אין מדובר במחדלים שיש בהם כדי לפגוע בעוצמתה של התשתית הראייתית הקיימת ולקפח את הגנתו של הנאשם [המבקש] ועל כן אין בהם, כשלעצמם, כדי להביא לזיכוי הנאשם [המבקש]"

4. לאחר מתן הכרעת הדין, הורה בית משפט השלום לשירות המבחן לערוך תסקיר בעניינו של המבקש. מתסקיר המבחן עולה, כי המבקש "אינו מקבל כלל אחריות לביצוע העבירה", ועומד על גרסתו שהוא לא היה מעורב באירוע. שירות המבחן התרשם מנטיית המבקש "להתנהגות החורגת מהנורמות התרבותיות, וקשיים ביציבות במסגרות תעסוקתיות לאורך זמן"; ומנגד, ממערכת התמיכה המשמעותית שלו, ורצונו לנהל אורח חיים יצרני ונורמטיבי. לאחר התלבטות רבה, המליץ שירות המבחן להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל על המבקש, לנוכח גילו הצעיר והחשש מחשיפתו של הלה לדפוסי עבריינות בתקופת המאסר, והמליץ להשית עליו עבודות שירות ומאסר על תנאי.

5. ביום 10.12.2017, גזר בית משפט השלום את דינו של המבקש. בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם, עמד בית המשפט על הערכים החברתיים בהם פגע המבקש במעשיו ומידת הפגיעה בהם; על מכלול הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה; ועל מדיניות הענישה הנוהגת. לאחר זאת, קבע בית משפט השלום, כי יש להעמיד את מתחם העונש ההולם במנעד שבין 7 חודשי מאסר בפועל ועד ל-18 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים של מאסר מותנה, ו"במקרים המתאימים", גם קנס. לפני קביעת עונשו של המבקש, עמד בית משפט השלום על הנסיבות לחומרה ולקולה במקרה דנן. בנושא השיקום, הטעים בית משפט השלום, כי "קבלת אחריות על המעשים והפנמת הפסול שבהם הן צעדים הכרחיים בדרך לשיקום, ומשעה שהנאשם [המבקש] אינו פוסע במשעול זה, לא ניתן כלל לשוח במושגי שיקום". בסופו של יום, השית בית משפט השלום על המבקש 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 4 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו, לבל יעבור המבקש עבירת אלימות נגד הגוף מסוג פשע; 2 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו, לבל יעבור המבקש עבירת אלימות נגד הגוף מסוג עוון או עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.