ס.הנשיא - נ.הנדל:
1. היועץ המשפטי לממשלה מערער על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע (אמ"צ 32/05 - כב' ס.הנשיא, פ.אסולין), לפיו נדחתה בקשתו להכרזת ילדיו הקטינים (א' ו- ב') של המשיב כבני אימוץ.
בשנת 1999, בהיות המשיב בן 28, נישא לאם הקטינים (להלן: "האם"). לבני הזוג נולדו שלושה ילדים - ג', ילידת 31.12.99; א', יליד 27.7.01; ו- ב', יליד 10.9.02. ב - 27.7.03, הועברו הילדים למשפחה אומנת על פי בקשת האם. בתאריך 25.1.05, חתמה האם על הסכמת הורה לאימוץ כלפי שלושת ילדיה.
בתאריך 16.6.05, הגיש המערער לבית משפט לענייני משפחה באר שבע, בקשה להכרזת שלושת הקטינים כבני אימוץ כלפי המשיב. באשר לקטינה ג', טוען המשיב שהוא אינו אביה. בהתאם, הופרד עניינה של ג' מעניינם של הקטינים א' ו- ב'. מהחומר עולה כי בתיק אחר שהתנהל הוכרזה הקטינה ג' כבת אימוץ כלפי אדם אחר. ההליכים בבית משפט קמא ובבית משפט זה התמקדו אפוא בקשר שבן המשיב לשני בניו.
2. המערער טען בבית משפט קמא שמתקיימות שלוש עילות בדין, המצדיקות את בקשתו להכריז על הקטינים כבני אימוץ כלפי המשיב. עילות אלו מקורן בסעיפים
13(א)(4), (5) ו - (7) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א - 1981.
סעיף 13 לחוק כותרתו - הכרזת ילד כבר אימוץ וכולל שמונה עילות שונות. די בקיומה של כל אחת מהן, כדי להעניק לבית המשפט שיקול דעת להכריז על ילד כבר אימוץ.
תתי הסעיפים הרלוונטים לענייננו, הינם:
"...(4) ההורה הפקיר את הילד או נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך ששה חדשים רצופים קשר אישי אתו;
(5) ההורה נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך ששה חדשים רצופים את חובותיו כלפי הילד, כולם או עיקרם;
(7) ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו;".
עיננו הרואות שהמחדל המתואר בתתי סעיפים (4) ו - (5), הינו "ניתוק" בין ההורה לבין הילד לתקופה של חצי שנה, ואילו סעיף 7 מתייחס להעדר מסוגלות של הורה לדאוג לילדו. במקרה דנא קיימת חפיפה בין עילת האימוץ לפי תת סעיף (4) ולפי תת סעיף (5). המערער טען שלנוכח התקופה הארוכה בה לא היה המשיב בקשר עם הקטינים, מתבקשת המסקנה שלא קיים חובותיו כהורה כלפיהם. בפן העובדתי אין מחלוקת שהמשיב לא קיים קשר עם הקטינים תקופה של חצי שנה ואף מעבר לכך. ברם, בית משפט קמא לא מצא לנכון להכריז על הקטינים כבני אימוץ בשל זאת. בדיון בערעור ב"כ המערער הפנה את חציו כלפי מסקנת בית משפט קמא, לפיה המשיב מסוגל לדאוג לקטינים כראוי או ביתר דיוק לא הוכח שהוא נעדר מסוגלות כאמור. המערער מפנה לחוות דעתו של המומחה שמונה על ידי בית משפט לענייני משפחה, ואשר קבע שהמשיב אינו מסוגל לדאוג לילדיו כראוי. בהתאם, סבור המערער שטעה בית משפט קמא בהגיעו למסקנה אחרת. כדי להבין את המחלוקת בין הצדדים בדבר מסוגלותו של המשיב, ישנה חשיבות להציג תחילה את קביעות בית משפט קמא ביחס לעילות של אי קיום קשר ואי קיום חובותיו כלפי הקטינים לתקופה של חצי שנה. כפי שיובהר, בעיני בית משפט קמא, יש לבחון את העילה של העדר מסוגלות דווקא על רקע ניתוק הקשר בין המשיב לבין הקטינים. מצב דברים חריג זה נובע מקביעת בית משפט קמא, שהמשיב לא קיים קשר עם הקטינים בתקופות שונות בשל התנהגותם של עובדי שירותי הרווחה.
3. על סמך החומר שהוגש בפניו, קבע בית משפט קמא שהמשיב לא ראה את הקטינים ממועד ברית המילה של בנו הצעיר ב', שהתרחשה כשמונה חודשים לאחר לידתו ביום 10.9.02. דחיית הברית נבעה מנסיבות בריאותיות. ממועד זה ועד ליום מתן פסק הדין בבית משפט קמא - ולמעשה עד היום, לא ראה המשיב את הקטינים, לא נטל חלק בגידולם ולא יצר קשר עמם. ברקע להתפתחות זו, הליכים שהתנהלו בבית משפט לנוער בעניינם של הקטינים.
בית משפט קמא הגיע למסקנה שהעובדת הסוציאלית שטיפלה בתיק לא הציגה את הדברים כהווייתם בהליך שהתנהל בבית משפט לנוער. ניכרת מגמתיות בהצגת המשיב ככזה שאינו מעוניין לראות את ילדיו - ולא נכון הדבר. חמור מכך, פניותיו של המשיב לשירותי הרווחה בחודשים אפריל ומאי 2004, בבקשה לפגוש את ילדיו, התגלו רק במסגרת חקירות נגדיות שהתקיימו בהליך קמא. זאת ואף חמור מכך. בית משפט לנוער קבע שיתקיימו מפגשים בין המשיב לבין הקטינים ביוני 2005. הסיבה שמפגשים אלו לא התקיימו, חרף החלטת בית משפט לנוער, הינה החלטת פקידת הסעד לחוק האימוץ ופקידת הסעד לחוק הנוער. פקידת הסעד לחוק הנוער הבהירה
"החלטתי שלא לקיים את החלטת בית משפט לנוער. זה היה בתום לב..." (עמ' 15 לפרוטוקול בית משפט קמא). הווה אומר, פקידת הסעד ראתה את החלטת בית משפט לנוער בגדר המלצה שכפופה לשיקול דעתה המקצועי. ועדיין, השתלשלות הדברים לא הוצגה עד תום. פקידת הסעד לחוק האימוץ לא ציינה בתסקירה שיחות שקיימה עם המשיב אחרי מרץ 2005, כיוון שלדבריה:
"... לא חשבתי שהן חשובות". השיחות שראתה כחסרות משמעות, כללו את בקשות המשיב לראות את ילדיו. למשל המשיב ביקש לקיים מפגש ופקידת הסעד השיבה שהגישה בקשה לבית המשפט והוא יחליט. נקבע בפסק הדין שתשובה זו אינה אלא הטעיה ועיוות.
אין לי אלא להצטרף לדברים הנוקבים הבאים של בית משפט קמא, הן באשר למצב העובדתי והן באשר למסקנה המשפטית המתבקשת מכך במקרה זה:
"למרבה הצער, סירוב פקידות הסעד לקיום מפגשים בין האב ובין הקטינים, אשר נמצא שלא כדין, אינו מאפשר לבית משפט זה להעביר את הגבול בין חלקו של האב בהעדר הקשר בינו ובין הקטינים ובין "תרומת" פקידות הסעד לכך. בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע היכן מסתיים חלקו של האב בנתק שבינו ובין ילדיו.
בנסיבות המפורטות לעיל, בא אני למסקנה שהמשיב גילה עניין ורצון במפגש עם ילדיו בשתי תקופות. התקופה האחת הינה בין ינואר לחודש יוני 2004, שאז פנה המשיב לעובדת הסוציאלית... התקופה השניה הינה בחודש מרץ עד יוני 2005, שאז פנה המשיב הן לפקידת הסעד לחוק האימוץ... והן לפקידת הסעד לחוק הנוער...
למרבה הצער לא נראו פניות אלה של המשיב כחשובות בעיני פקידת הסעד על מנת לציינן בתסקיר פקידת הסעד ולמרבה הצער לא ניתן לפניות אלה מענה חרף קיומה של החלטת בית המשפט לנוער בדבר קיום המפגשים.
בנסיבות אלה אין בידי לזקוף לחובתו של המשיב את הנתק בינו ובין ילדיו בנוגע לכל התקופה הארוכה בה התקיים נתק זה. חלק מנתק זה בפרקי הזמן כאמור לעיל, יש לזקוף לחובת שירותי הרווחה עם כל הצער והמשתמע מכך". (עמודים 28 ו- 29 לפסק הדין).
משמע, ואכן נראה, שחלק מזמן הנתק יש לזקוף לחובת האב אך קשה להפריד בין התנהגותו לבין תרומתם של שירותי הרווחה. מצב זה יצר אי בהירות בתמונה הכוללת.
