הגר רחמים נ' עיריית אילת ואח'

פסק דין

לפני תובענה כספית, לתשלום סך של 1,000,000 ₪, שהגישה התובעת.

א.עובדות ורקע כללי

תחילתה של התובענה בתביעה כספית שהוגשה ביום 31.3.2005 למתן פס"ד הצהרתי וצו מניעה. התובענה המקורית הוגשה כנגד שלוש נתבעות: האחת – עיריית אילת; השנייה – הרודס מלונות ספא ונופש אילת בע"מ; והשלישית – פסטורי בע"מ.

התובעת זכתה בהגרלה שנערכה ע"י עיריית אילת במכרז פנימי, לפיו הוגרלו ארבעה חופים, ביניהם קטע החוף המזרחי שבחוף הצפוני, הידוע כ"חוף השחפים". ההגרלה נערכה ע"י העירייה, על מנת לעודד את צעירי העיר אילת להישאר באילת, להקים בה עסקים ולהתפרנס בה.

הנתבעת מס' 1 הינה עיריית אילת, אשר מתוקף תפקידה ומכוח הסכמי חכירה עם המינהל, אחראית על הפעלת קטעי חוף שונים במפרץ אילת, כגון החוף אותו הפעילה התובעת, בהתאם להסכם הרשאה שנחתם עימה.

הנתבעת מס' 2 הינה חברה בע"מ שבבעלותה ו/או בהחזקתה ו/או בהנהלתה מלון חדרים הממוקם בסמוך לחוף הנדון והגובל אליו.

הנתבעת מס' 3 הינה חברה בע"מ שבבעלותה ו/או בהחזקתה ו/או בהנהלתה מסעדה פרטית, הממוקמת בטיילת מלון הרודס בסמוך לחוף הנדון.

כבר עתה ייאמר, כי מדובר בתובענה שנדונה בפני שלושה שופטים שונים. בתחילה – בפני כב' השופט שמעון שטיין; לאחר מכן, התובענה הועברה לכב' השופט ארז יקואל, אשר דן בבקשות המקדמיות, בבקשת רשות להתגונן ואף שמע ראיות בתיק העיקרי; ולבסוף הועבר התיק לטיפולי, לצורך שמיעת הראיות מחדש וסיום התיק.

עוד יצוין, כי במהלך ניהול התיק ובמקביל לשלב שמיעת הראיות בפני, הוגשו בקשות משותפות מטעם התובעת והנתבעות 2 ו – 3, לפיהן ההליך ביניהן הסתיים בפשרה, בין אם בתמורה לקבלת פיצוי ובין אם לאו.

ב.טענות הצדדים:-

טענות התובעת:

לטענת התובעת, באופן קבוע ובדרך כלל מוענקת הרשאה לכל זכיין לתקופה מצטברת (ומוארכת) של חמש שנים בפועל וכך נעשה בעבר ובהווה, לגבי כל שאר החופים, למעט לגבי התובעת. התובעת מוסיפה וטוענת, כי בתאריך 26.9.2000 זכתה בהגרלה שנערכה במכרז, לגבי הפעלת החוף הנדון (להלן: "חוף השחפים" או "החוף"), והייתה אמורה לקבל את החוף להחזקתה ולהפעלתה כבר בסוף חודש 12/2000. אולם, על אף האמור לעיל ובשל סכסוכים קודמים בין המפעילה הזכיינית היוצאת (להלן: "זוהר ממן") לבין הנתבעת 1, נמנעה מהתובעת האפשרות להפעיל את החוף ולטענתה אף נגרמו לה בגין כך נזקים.

לדברי התובעת, רק בתאריך 29.4.2002 החל תהליך מסירת החוף מהמפעילה הקודמת אליה ובתאריך 6.5.2002 נערך פרוטוקול סיכום העברת החוף נשוא התובענה ובסמוך לאחר מכן, בתאריך 12.5.2002, נחתם הסכם הרשאה להפעלת החוף בין התובעת לנתבעת 1, אשר הוארך בפועל עד לתאריך 12.5.2005.

לטענת התובעת, להסכם לא צורפה כל תכנית המגדירה את שטח ההפעלה של החוף (על אף שבהסכם ההרשאה צוין כי צורפה תוכנית) ובפועל, החוף הוגדר ע"י שלטים שהציבה הנתבעת 1 (להלן: "העירייה" או "עיריית אילת") בעבר, לאורך כל החוף. התובעת מוסיפה וטוענת, כי רק בסמוך לחודש מרץ 2004 הצליחה לקבל לידיה מהעירייה מפת תרשים החוף, כפי שהוכנה ע"י מודד מוסמך ובעקבות כך היא אף פנתה במכתב לנתבעת 2 (להלן: "הרודס") וכן לכל הגורמים הרלוונטיים בעירייה וצירפה מפה ברורה, בכדי להגיע להסדר מוסכם בדבר פינוי נציגי וציוד מלון הרודס משטח החוף המוגדר והמסומן.

התובעת טוענת, כי מילאה אחר כל הוראות הסכמי ההרשאה עם העירייה ככתבן וכלשונן ובין היתר, רכשה את כל הציוד הנדרש להפעלה נאותה של החוף; הפעילה ותיחזקה את כל מתקני החוף ברמה גבוהה; דאגה לנקיון מוחלט, תמידי ורצוף של שטח החוף; שילמה את דמי ההרשאה השנתיים כסדרם; שילמה את התשלומים השוטפים החלים עליה, כגון: מים, נקיון, שמירה, חשמל, ביוב, ארנונה וכיוצ"ב; קיימה את הנחיות העירייה או נציגיה במלואן; העסיקה בשטח החוף עובדים ברמה נאותה; הפעילה את הקיוסק בחוף עפ"י הוראות העירייה; ביטחה את החוף עפ"י דרישות העירייה וכן הפקידה את הערבות הבנקאית שנדרשה ממנה.

עוד טוענת התובעת, כי מטרת הפעלת החוף ע"י הזכיין הוגדרה בהסכמים וכללה, בין היתר, השכרת כסאות נוח, מיטות שיזוף ושמשיות וכן הפעלת קיוסק לממכר מזון מוכן ולמכירת שתייה קלה, לרבות כריכים, דברי מאפה, גלידה וממתקים. אולם, יחד עם זאת, טענה התובעת כי, זכותה להפעלה בלעדית של החוף צריכה להיות זכות מוגנת ולא להיפגע ע"י העירייה עצמה או ע"י גורמים אחרים. לדברי התובעת, העירייה העניקה זכויות הרשאה כל שהן, להנחת מיטות שיזוף בלבד, למלון "הרודס" ובכך פגעה קשות בזכויות התובעת, שכן המקום שנותר לה להנחת מיטות מטעמה אינו מספיק כלל וכלל ל – 250 מיטות, כפי שנקבע בהסכם הזיכיון. זאת ועוד, טוענת התובעת, כי המלון פלש לתחומיה ופוגע בזכויותיה.

יתרה מזאת, התובעת טוענת, כי בסמוך מאוד לחוף ולטיילת מופעלת מסעדה (להלן: "מסעדת מיורי על החוף"), אשר בבעלות, או בהחזקת נתבעת 3 (להלן: "פסטורי"), אשר בה שותפה ופעילה אשת מנכ"ל העירייה. לדברי התובעת, היקף פעילות המסעדה התעצם עד כדי מכירת מזון ומשקאות קלים על ידם בקטע החוף של התובעת, עד כדי הצבת כסאות, ברים ניידים וערסלים בחוף ופסטורי נוהגת בחוף כבשלה וזאת חרף היותו בתחום הרשאת התובעת. לא זו בלבד, אלא שלטענת התובעת, המזנון שהיה קיים בעבר במקום, הפך למבנה של מסעדה בעקבות חריגות בנייה חמורות, שלא טופלו כלל ע"י העירייה, ככל הנראה, בשל הקשר המשפחתי הנטען, בין בעלי המסעדה לבין העירייה. בסיכומו של דבר, טוענת התובעת, כי כפועל יוצא מהמצב שפורט לעיל, היא נאלצת להפעיל שטח קטן, מצומצם וזעום, כאשר העירייה, מרשה ו/או מאפשרת ו/או מעלימה עין מ"נגיסתם" העצומה הן של הרודס והן של פסטורי בזכויות התובעת.

לטענת התובעת, לאורך כל התקופה, הפנתה מכתבי התראה רבים לראש העירייה, במסגרתם היא מפרטת את דרישותיה ודורשת מהעירייה לפעול למימוש זכויותיה החוקיות עפ"י הסכם ההרשאה שנחתם עימה. כמו כן, פעלה התובעת במקביל להסדיר ישירות את ההחזקה בשטחי החוף מול כל הגורמים הנתבעים באמצעות מכתבי התראה ואף פגישות שנערכו מספר פעמים במשרדי העירייה.

התובעת מוסיפה וטוענת, כי העירייה הפלתה אותה לרעה ונהגה כלפיה בחוסר תום לב, שכן לטענתה, בדרך כלל ובאופן רגיל העירייה מעניקה זיכיון והרשאה להפעלת חופים, כדוגמת חוף השחפים, לתקופה כוללת ומוארכת של 5 שנים. אולם, לדבריה, קיבלה את החוף לידיה באיחור רב, רק בחודש מאי 2002 ולכן ציפתה ואף נערכה להפעלת החוף לפחות עד חודש מאי 2007. אך לתדהמתה, קראה בעיתונות המקומית כי בכוונת העירייה להוציא את חוף השחפים למכרז חדש כבר בחודש מאי 2005, דהיינו: לאחר 3 שנים בלבד. לטענת התובעת, מהלך זה של העירייה פגע ביכולתה לנהל משא ומתן מול ספקים ולאפלייתה לרעה באופן ברור. יתרה מזאת, התובעת טוענת כי נדרשה לשלם דמי שכירות / הרשאה גבוהים יותר מחופים אחרים ולא באופן יחסי לשטח החוף המוחזק על ידה ורק לאחר פניות רבות מטעם התובעת בעניין זה, סוכם בין הצדדים כי תבוצע מדידה מחדש של החוף וייקבע תשלום שכירות הוגן וסביר, דבר שלא נעשה בפועל. התובעת טוענת כי העירייה סטתה מהקבוע בסעיף 8 (א') להסכם ההרשאה, שכן לא מסרה לתובעת את מפת השטח של החוף ואף לא פעלה לסימון השטח במקום ע"י נציג מטעמה, טרם מסירתו לתובעת. כמו כן, טוענת התובעת, כי לא קיבלה מהעירייה שירותים הולמים, כגון: שירותי תברואה ופינוי אשפה.