הגנת פרסום מותר לפרסום שנעשה תוך כדי דיון לפני שופט

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) מיום 27.7.03 (ת"א 10513/01) שבו דחה בית המשפט תביעת פיצויים בגין הוצאת לשון הרע שהגיש המערער נגד המשיבה.

2.         הרקע:

(א)        בעלי הדין הם עורכי דין שניהלו יחדיו חשבון נאמנות משותף שבו הפקידה לקוחתה של המשיבה סכום של 647,342 ש"ח  - שאותו חויבה לשלם ללקוחותיו של המערער בפסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (להלן: " בית הדין"). לקוחתה של המשיבה הפקידה את הסכום הפסוק כתנאי לעיכוב ביצועו של פסק דין שנתן בית הדין, שחייב את לקוחתה של המשיבה לשלם ללקוחותיו של המערער את הסכום האמור. בערעור הוחזר העניין לבית הדין, ובסופו של דבר נתן בית הדין פסק דין נוסף שבו שב וחייב את לקוחתה של המשיבה בתשלום הסכום הנ"ל, שנשאר מופקד בחשבון הנאמנות המשותף. משניתן פסק הדין השני (ביום 5.6.00) שבה המשיבה ועתרה לעיכוב ביצוע לצורך הגשת ערעור, ובית הדין החליט שסכומי הכסף ישארו מופקדים עד להחלטה אחרת.

(ב)        ביום 17.7.00 עתר המערער לבית הדין בבקשה לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע. המשיבה התנגדה בטענה שהסכימה עם המערער ששני הצדדים לא יגישו ערעורים על פסק הדין והתברר לה שחרף הסכמה זו הגיש המערער ערעור; לכן ביקשה לעתור להארכת מועד כדי להגיש את ערעור לקוחותיה, ולפיכך התנגדה לביטול ההחלטה בדבר  עיכוב ביצוע ובמלים אחרות לשחרור סכומי הכסף שבחשבון הנאמנות. המשיבה הוסיפה והודיעה לבית הדין כדלקמן (מוצג 5 למוצגי המערער, סע' 13):

"בעניין זה הסתבר לח"מ, עם פתיחת חשבון הנאמנות, כי ב"כ המבקשים מצוי בקשיים כלכליים וחובות כספיים, אשר עלולים לסכן את העברתם המלאה של הכספים הנ"ל אל המבקשים עצמם". ו

אמירה זו הייתה לעילת התביעה הראשונה של המערער שטען שהדברים כוזבים, מצבו הכלכלי איתן והדברים שכתבה המשיבה היו לשון הרע שפגעה בשמו הטוב.

(ג)         סמוך לאותו זמן התלונן המערער נגד המשיבה ללשכת עורכי הדין. בתגובה ששלחה המשיבה ללשכת עורכי הדין היא חזרה על טענתה שלמערער קשיים כלכליים (מוצג 6 למוצגי המערער, סע' 20). בתגובה זו ראה ורואה המערער את העילה הנוספת לתביעתו. 

(ד)        בתביעה שהגיש המערער בבית משפט השלום העריך את נזקיו בסכום של 400,000 ש"ח.

(ה)        המשיבה, שהביעה לפני המערער התנצלות עוד לפני שהוגשה נגדה התביעה דנן, טענה, בין היתר, ששני הפרסומים אינם מקימים עילת תביעה נגדה שכן הם חוסים תחת הוראת סע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע (להלן: - " החוק") הקובע שדברים שפרסם אדם בהליך שיפוטי או מעין שיפוטי לא ישמשו עילה לתביעה, וכן תחת הוראות סע' 15 המעניקות הגנה אם הפרסום נעשה בתום לב ובנסיבות המתוארות בסעיף.

3.         פסק הדין בבית משפט קמא

השופטת הנכבדה דחתה את תביעת המערער בקובעה שאומנם המשיבה הוציאה לשון הרע, בשני המקרים, אולם, אין בדבריה כדי להוות בסיס לעילת תביעה נגדה בשל הוראת סע' 13(5) לחוק, ומכל מקום היתה עומדת למשיבה, בכל מקרה, הגנת תום הלב הקבועה בסע' 15 לחוק.

המערער אף חוייב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

4.         הערעור

בערעור דנן שב המערער על טענותיו כפי שטען אותן בערכאה קמא הן באשר לתום לבה של המשיבה הן באשר לחסיון.

            המשיבה תומכת יתדותיה בפסק דינו של בית משפט קמא.

5.         דיון והכרעה

לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים ושמענו טיעוניו של המערער, שנטענו בהתרגשות רבה, סבורים אנו שדין הערעור להדחות.

(א)        ס' 13 לחוק קובע:

 " לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -