הבנק לא הסביר ללווים מה משמעות הוויתור על הזכות לדיור חלופי-ההוראה תבוטל

1. התובעים הגישו תובענה זו לסעד הצהרתי בו על פיו יקבע  כי שטר המשכון עליו חתמו התובעים הינו חסר תוקף בהעדר אימות חתימתם עליו, על ידי עורך דין ובהעדר מתן הסבר לתובעים כנדרש על פי דין ובפרט כלפי התובעת מס' 3, אשר לא קיבלה כל הסבר מהבנק אודות משמעות חתימתה על שטר המשכון מבלי שנהנתה מן ההלוואה אותה נטלו הוריה. לחילופי חילופין, ובאם יקבע כי שטר המשכון תקף אזי עתרו לסעד הצהרתי בדבר זכאותם לדיור חלופי.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת :

2. התובעים 1 ו-2 (להלן: "בני הזוג עמר" או "עמר") נשואים זה לזו והוריה של התובעת מס' 3 וכולם יחדיו מתגוררים בבית במשעול סולית 17/4 באילת (להלן: "הבית" או "הנכס").

בשנת 1990, בהיותה בת 8, עברה התובעת 3 (להלן: "אדווה") תאונת דרכים ובעקבות תאונה זו שולמו לה פיצויים. כספי הפיצויים נוהלו על ידי הוריה, בני הזוג עמר, כאפוטרופסיה הטבעיים.

בשנת 1993, החלו בני הזוג עמר בבניית הבית וביקשו להשתמש בכספי הפיצויים שקיבלה בתם אדווה, לצרכי מימון הבניה. לשם כך, ולנוכח העובדה כי אדווה הייתה קטינה באותה עת, פנו הם בעניין זה אל בית המשפט המוסמך וזה התיר להם לעשות שימוש בכספי הפיצויים כנגד רישום 40% מהזכויות בבית על שם אדווה. בניית הבית נסתיימה ובני הזוג עמר על בני משפחתם התגוררו בבית.

בשנת 1999, או בסמוך לכך, נקלע מר עמר לחובות הקשורים לעסקו. אז הציע לו מנהל סניף המשיב 1 באילת (להלן: "הבנק") ליטול הלוואה לשם כיסוי החובות וכדי לאפשר רישום משכון על הזכויות בבית אף לכלול בהלוואה את יתרת המשכנתא על הבית שנלקחה על ידי התובעים מבנק אחר. (בנק טפחות)

מר עמר נענה להצעה והבנק העמיד לרשות התובעים סך של 500,000 ש"ח כהלוואה כאשר מתוך סכום זה הועבר סך של 381,000 ש"ח לחשבונם של בני הזוג עמר  וסך של 203,661 ש"ח הועבר לחשבונם של בני הזוג עמר בבנק טפחות, לשם סילוק חוב אשר נלקח על ידי בני הזוג עמר ואשר כנגדו נרשמה משכנתא על הבית.

כנגד העמדת ההלוואה לרשות התובעים חתמו התובעים על שטר משכון לטובת הבנק, שטר משכון מיום 26.9.2000.

אין חולק כי על פי סעיף 3 (ו) לשטר המשכון הסכימו לכאורה הממשכנים, החתומים על שטר המשכון, הם התובעים, כי במקרה של מכירת הנכס כתוצאה ממימוש המשכון  לא יהיו מוגנים הם על פי סעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב - 1972 (להלן:"חוק הגנת הדייר"), ולא יהיו זכאים לקבל לרשותם סידור חלופי ובהתאם לא יהיו מוגנים לפי סעיפים 38 ו-39 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז - 1967. (להלן:"חוק ההוצאה לפועל").

אין חולק כי התובעים לא עמדו בתשלומי החזרי ההלוואה ובהתאם נקט הבנק בהליכי מימוש המשכון הליכים אותם מבקשים התובעים לבטל.

3. טענות התובעים:

א.                  א.                  כי בהעדר אישור חתימתם על שטר המשכון, על ידי עורך דין,  אין תוקף לשטר המשכון.

ב.                  ב.                  כי המשכון מתייחס למגרש ולא לבית לכן אין לפנותם מן הבית.

ג.                    ג.                    כי אדווה לא הסכימה ליצירת המשכון על זכויותיה בבית וכי חתימתה על שטר המשכון נעשתה כעניין טכני, לאחר שהוסבר לה כי נדרשת חתימתם של כל בעלי הזכויות בנכס וכי לא יהא בחתימתה כדי לסכן את זכויותיה בנכס. לטענתה, הוסבר לה כי חתימתה דרושה על שטר המשכון, אך בבחינת מתן הסכמתה לרישום המשכון על הנכס.

ד.                  ד.                  כי חתימתם של בני הזוג עמר על שטר המשכון, הכוללת ויתור על דיור חלופי, נעשתה ללא מתן הסבר כנדרש לעניין זה ולכן יש להורות על דבר בטלותו של שטר המשכון ולחילופין על דבר בטלותה של הוראה זו בדבר ויתור על דיור חלופי.

ה.                  ה.                  כי בכל מקרה חל המשכון על המגרש ולא על הבית שהיה קיים בעת יצירת המשכון.

בסיכומי טענותיהם נמנעו התובעים מלטעון כי לא קיבלו הסבר מהבנק אודות משמעות חתימתם על שטר המשכון אך עמדו על טענתם כי הדברים לא הוסברו לאדווה וכי לא הסבירו להם אודות ויתורם על הזכות לדיור חלופי.

4. מנגד טען הבנק כי שטר המשכון נחתם על ידי התובעים מרצונם החופשי לאחר שהוסבר להם דבר משמעות חתימתם על שטר המשכון, לרבות ויתורם על דיור חלופי וכי לאדוה ניתן הסבר מקיף אודות משמעות חתימתה על שטר המשכון.

5. השאלות השנויות במחלוקת :