החלטה
הענין שבפני – בקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן בפני התובענה.
אקדים ואציין, מספר דברים שבסדרי דין. ענין זה נדון ע"י כב' הרשמת ש. פומרנץ, ואולם לאור פרישתה לגמלאות ומאחר ונבצר ממנה ליתן החלטה בתיק זה (לאחר שהוגשו סיכומי הטענות), הועבר הענין לטיפולי. במסגרת זאת ניתנה ביום 6.1.2012, החלטתי המורה לצדדים להודיע בתוך 30 ימים מאותו מועד, האם הינם מתנגדים למתן ההחלטה על ידי, ללא השלמת טיעון ו/או חקירת המצהירים בפני. התובע הודיע כי אין לו התנגדות למתן ההחלטה על ידי, בעוד ב"כ הנתבעים ביקש ארכה נוספת על מנת לשקול העניין, ובין היתר, על מנת לקבל את עמדת הנתבעים. גם בחלוף המועד הנדחה אשר נתבקש, לא נמסרה עמדת הנתבעים, ואולם בזיקה להחלטתי מיום 6.1.2012, אני רואה אותם כמי שאינם מתנגדים למתן ההחלטה על ידי.
התובענה הוגשה בחודש ינואר 2008, במסגרת ת.א. (שלום כ"ס) 1245/08, כתובענה כספית בסדר דין מקוצר, ע"ס 80,498 ש"ח.
בחלוף הזמן, הועבר הענין לביהמ"ש השלום בחיפה, ונדון במסגרת ההליכים בתיק זה, תא"ק 10695-06-08.
בקשה למתן רשות להתגונן הוגשה על ידי הנתבעים בחודש נובמבר 2008. לטענת הנתבעים, הם אכן פתחו שני חשבונות בנק אצל התובע, האחד חשבון עסקי ע"ש הנתבעת מס' 1, והאחר חשבון פרטי אשר נוהל ע"ש הנתבעים מס' 2 ו- 3.
לדברי הנתבעים, בשלב מסוים פנו לקבלת הלוואה מאת "הקרן לעסקים קטנים", וקיבלו הלוואה בסך של 150,000 ש"ח במסגרת זאת, כאשר הבנק המלווה את הקרן לעסקים קטנים, הינו התובע. בשל ריבוי הפעילויות כאמור, טוענים הנתבעים כי התובע ביצע פעולות בחשבונות, כמקשה אחת, בניגוד לחובה המוטלת עליו ובניגוד למוסכם, ולא רק זאת, אלא שבוצעו פעולות בחשבון ללא הסכמת הנתבעים, ואף מבלי ליידע אותם על כך.
במסגרת אחזקת כספי ההלוואה מאת הקרן לעסקים קטנים, טוענים הנתבעים כי התובע צמצם את מסגרת האשראי, ולמעט כילה את כספי ההלוואה, תוך שהוא דואג להקטנת החבויות כלפיו, וזאת אגב הסבת נזק לפעילותה העסקית של הנתבעת מס' 1. לטענת הנתבעים, צמצום מסגרת האשראי, הביא לאי כיבודן של המחאות, ולמחנק אשראי, ובנוסף לכל האמור, פעל הבנק לאי כיבודן של המחאות כלפי צדדי ג', ולו בסכומים פעוטים, בעוד ממשיך לכבד הוא ולחייב את חשבונות הבנק, בהלוואות המשולמות לידיו, זאת תוך העדפת טובתו של התובע ותוך כדי כך גרימת נזק לנתבעת 1.
באותו שלב, טוענים הנתבעים, שהתובע פעל בחוסר תום לב, עם שהביא לכיסוי מלוא יתרת החוב בחשבונות הפרטיים, מכספי ההלוואה מאת הקרן לעסקים קטנים, תוך העדפת התובע, באופן אשר הביא למצב בו האשראי אשר ניתן על ידי התובע (בחשבונות העו"ש) כוסה מכספי ההלוואה, בעוד הנתבעת 1 נותרת חבה אך ורק כלפי הקרן לעסקים קטנים.
בנוסף לאמור, מצביעים הנתבעים על חוסר תום ליבו של התובע, אשר העמיד את מלוא ההלוואה של הקרן לעסקים קטנים לפירעון מלא (עקב אי העמידה בתשלום השוטף של ההלוואה), לטענתם ללא הצדקה, ולראיה, לטענתם, יתרת החוב בהלוואה עומדת על כמחצית הקרן, בעוד ההלוואה הועמדה לתקופה של 5 שנים, כאשר רק כחמישית מתקופת ההחזר חלפה בעת שהועמדה מלוא יתרת החוב לפירעון.
הנתבעים טוענים כי הלכה למעשה, לא היה מקום או צורך להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי, וכי העמדת ההלוואה לפירעון, מהווה תוצאה של עירוב החשבונות, פעולת התובע בחוסר תום לב, ובשרירות של ממש.
מוסיפים הנתבעים, כי פנו לתובע וביקשו לקבל מסמכים והוראות שונות, אשר אמורות להיות בספרי התובע, או בשליטתו, כחלק מביסוס טענותיהם דלעיל, ואולם בקשתם לא נענתה, ולעמדתם די בכך כדי להעניק רשות להתגונן בפני התובענה. זאת בנוסף לטענות בדבר התנהגות שגרמה נזק לנתבעת 1, כמו גם פעולה שרירותית הנוגדת את ההסכמות שהיו לנתבעת 1 מול הקרן לעסקים קטנים.
בנוסף לטענות הנובעות מהגנתה של הנתבע 1 (לחובותיה לכאורה ערבו הנתבעים 2-4), טענה הנתבעת מס' 4, בתם של הנתבעים מס' 2 ו- 3, כי ככל שהוצג מסמך המעיד על ערבותה לכל התחייבויות הנתבעת 1, מדובר בערבות מכח הטעייתה, שכן לעמדתה הוסבר לה כי היא חותמת על מסמכים הנוגעים לשעבוד כלי רכב אשר היה בבעלותה ושועבד לטובת התובע. מוספיה הנתבעת מס' 4 וטוענת כי לא קיבלה העתק ממסמכי הערבות, לא יודעה בדבר ערבותה, ואף לא קיבלה הודעות, אשר מחובת התובע למסור לערבים השונים מעת לעת, לערבים לחובות צד ג' – ולו היתה מקבלת הודעה מסוג זה, היתה דואגת להסרת ערבותה, עוד בטרם סגירתה וקריסתה של הנתבעת מס' 1.
לאחר מספר רב של דחיות מטעם הצדדים, נחקרו המצהירות (הנתבעות 2 ו- 4) בפני כב' הרשמת פומרנץ, ביום 24.6.2010. הנתבעות 2 ו- 4 שבו על טענותיהן, ובמסגרת חקירתן הוגשה הבקשה למתן ההלוואה ע"י הקרן לעסקים קטנים, מכתב הנתבעת 1 מיום 1.10.2007, והסכם בדבר מסגרת אשראי של הנתבעת מס' 1.
במסגרת אותו דיון, ביקש ב"כ הנתבעים לצרף לתיק ביהמ"ש, כאסמכתא לטענותיו, חלק מדפי החשבון שהתקבלו מאת התובע עצמו, ככל הנראה בחשבון הבנק הפרטי (ולא העסקי נשוא תובענה זאת), אשר הנתבעת 2 טענה, כי אופן סגירת יתרת החוב באותו חשבון היוותה הפרה של החובות אשר היו מוטלות על התובע.
התובע עצמו, התנגד להגשת דפי הבנק, אשר אין ספק כי היו בידיעתו ואף נערכו על ידו. במסגרת אותה התנגדות, ניתנה החלטת כב' הרשמת ש. פומרנץ, לפיה אינה מתירה את הגשתם של אותם דפי חשבון. אציין כבר כעת, כי תמוה בעיניי כיצד בעל דין מסרב להגשת מסמכים הערוכים על ידו, כאשר מדובר במוסד בנקאי, המוחלות עליו נורמות מעין-ציבוריות, כגוף בעל מהות מעורבת. אין מדובר במסמך מפתיע, או מסמך שאינו ידוע לתובע, או אינו מוכר לו, ולמעשה ניתן לראות בכל ניסיון טקטי-דיוני, למנוע צירוף מסמכים אשר תומכים בטענות המפורטות בתצהירה של הנתבעת מס' 2.
בשולי הדברים, אוסיף, כי יכול ובמישור הדיוני, שגגה נפלה אצל הנתבעים, ולא צורף מיעוט דפי החשבון (אשר נותרו בידי ב"כ הנתבעים) כחלק מהתצהירים, ואולם ככל שהועלתה טענה במישור זה במסגרת התצהירים, נוטה אני לראות בהתנגדות התובע להגשת מסמכים אשר נערכו על ידו, כטעם נוסף, המצדיק בחינתם של הדברים לעומקם.
הנתבעים שבו בסיכומי טענותיהם על האמור בתצהיריהם, ולעמדתם, הגירסה אשר הועלתה בתצהירים, לא רק שלא נסתרה, אלא אף זכתה לחיזוק, ואולם מסכימים הנתבעים, כי אין מחלוקת על כך כי אכן קיים חוב כספי, בשיעור הנתבע על ידם. לעמדתם, היה על התובע להעמיד להם אשראי בגובה ההלוואה ביום העמדתה לפירעון, בסך 120,000 ש"ח, לפרוע את יתרת החוב ע"ס 80,000 ש"ח, תוך שהם מקבלים את הזכות האפשרות וההזדמנות, לפרוע את ההלוואה, בהמשך הדרך, כסדרה.
עוד טוענים הנתבעים בסיכומי טענותיהם, על ההצדקה לגריעתה של הנתבע מס' 4, ומתן רשות להתגונן בעילה אשר נטענה על ידה, והיא העילה כי אין תוקף לכתבי הערבות עליה חתמה, בין היתר בשל הטעייתה כמו גם הפרת החובות המוטלות על התובע, כלפי ערב שאינו בעל ענין אצל בעל החשבון.
התובע, מנגד, טוען במסגרת סיכומי טענותיו, כי טענות ההגנה של הנתבעים 1-3, קרסו במסגרת חקירתה של הנתבעת מס' 2. כך, לטענת התובע, הנתבעת מס' 2 אישרה את ההסכמים הנוגעים לצמצום מסגרת האשראי, וכן, בכל הנוגע לסיבת אי העמידה בתשלום ההלוואה, בתחילת הדרך טענה הנתבעת 2 כי מלחמת לבנון השניה היא שהביאה לקשיי הנזילות של הנתבעת מס' 1, ואולם לאחר שעומתה עם העובדה כי אי העמידה בתשלומי ההלוואה חלה זמן ניכר לאחר שנת 2006, שינתה את גרסתה.