הבחנה בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת"

1.         זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בקרית שמונה (להלן - בית משפט קמא), שניתנה ע"י כב' השופטת א' בוהדנה ביום 11/04/2006 בבש"א 640/05, בש"א 227/06, בש"א 178/06 ובש"א 208/06 במסגרת תיק תמ"ש 3013/04 לפיה קבע בית משפט קמא כי בית הדין הרבני בצפת מוסמך לדון בתביעת מזונות אישה שהגישה שהמבקשת ופועל יוצא מקביעתו זו דחה בית משפט קמא גם את בקשת המבקשת לפסיקת מזונות זמניים.

בית משפט קמא הכריע במחלוקות נוספות שעליהן לא התבקשה רשות ערעור.

2.         רקע עובדתי:

א .         ביום 9/11/2005 הגיש המשיב לבית הדין הרבני בצפת תביעה לגירושין ובה כרך נושאים שונים. המבקשת הגישה כתב הגנה והתנגדה לסמכותו של בית הדין הרבני לדון בנושאים שנכרכו בתביעת הגירושין ובפרט לסמכותו של בית הדין הרבני לדון במזונות אישה.

ב .         ביום 14/11/2005 הגישה המבקשת לבית משפט קמא תביעות לשמירת זכויות, למזונות אישה ולמזונות ילדה. בנוסף ביקשה המבקשת מבית משפט קמא לפסוק לה מזונות זמניים ולהוציא מתחת ידו צו הגנה.

ג .          ביום 23/01/2006 התקיים דיון בבית הדין הרבני וביום 29/1/2006 קבע בית

הדין הרבני בהחלטתו כי הוא הוסמך לדון בנושאים שנכרכו בתביעת הגירושין לרבות בנושא חלוקת הרכוש בין בני הזוג.

ד .         ביום 6/2/2006 הגיש המשיב לבית המשפט קמא בקשה לדחיית תביעתה של המבקשת למזונות אישה. לטענת המשיב, מכוח הכיבוד ההדדי בין הערכאות ולאחר שבית הדין הרבני הכריע בשאלת הסמכות, על בית משפט קמא היה לקבוע, כי הסמכות לדון בנושא של מזונות אישה נתונה לבית הדין הרבני.

ה .         ביום 11/04/2006 נתן בית משפט קמא את החלטתו שעליה נסבה בקשת רשות ערעור שבפנינו. בהחלטתו הנ"ל קבע בית משפט קמא, כי בית הדין הרבני הקדים להחליט בשאלת הסמכות ולאור עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, לא דן בית משפט קמא בשאלה זו שנית. לפיכך, קביעתו הסופית של בית משפט קמא הייתה, כי הסמכות לדון בענייני מזונות אישה נתונה לבית הדין הרבני.

3.         המבקשת ביקשה לבטל את החלטת בית משפט קמא, תוך קביעה כי הסמכות לדון בענייני מזונות אישה נתונה לבית משפט קמא. כמו כן, ביקשה המבקשת, כי גם אם יוחלט כי הסמכות לדון בתביעת אישה נתונה לבית הדין הרבני, אזי יש לבטל החלטת בית משפט קמא ככל שעניינה דחיית בקשת המבקשת לתשלום מזונות זמניים ולפסוק למבקשת מזונות כאמור עד לדיון שייקבע בבית הדין הרבני.

4.         דיון

טענה מקדמית: בקשת רשות ערעור או ערעור בזכות?

א .         נשאלת השאלה מהי הדרך הנאותה לתקיפת החלטת בית משפט קמא?

האם החלטת בית משפט קמא היא "פסק דין" או "החלטה אחרת"? אם מדובר ב"פסק דין", היה על המבקשת להגיש את הבקשה כערעור (בזכות) ובית משפט זה היה דן בו כבערעור.

ההחלטה עליה התבקשה בקשת רשות ערעור נושאת את הכותרת "החלטה" ולכאורה נראה כי צדקה המבקשת בהחליטה להגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות. לעניין ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" יפים דברי בית המשפט העליון בפרשת הלל סטרינסקי:

" בדיון בהבחנה בין שני סוגים שונים אלה של החלטות, המוקד אינו בכותרת שניתנה להחלטה. פעמים ניתנת להחלטה כותרת של "החלטה" בעוד שבפועל מדובר בפסק-דין לכל דבר ועניין. פעמים אחרות, הכותרת היא "פסק דין חלקי" ובפועל מדובר בהחלטה אחרת שאינה פסק-דין. בכל מקרה, אמת-המידה לבחינת השאלה איננה בכותרת שניתנה לה על-ידי הערכאה הנוגעת בדבר, אלא במהותה של ההחלטה. "השאלה אם 'פסק דין' או 'החלטה אחרת' יצא מתחת ידי בית-המשפט, לא על-פי הכינוי שבכותרת תימצא הכרעתה" (דברי השופט בייסקי בע"א 609/78 קן-תור נ' גלבוע (להלן - עניין קן-תור [2]), בעמוד 249). אכן, הדין מבחין בין הטיפול בפסק-דין שעליו יש ערעור בזכות לבין החלטה אחרת שעליה הערעור הוא ברשות בלבד. בין הערעור בזכות לבין הערעור ברשות הבדלים רבים נוספים הנוגעים למועדים ולסדרי דין. הדעת נותנת שנפקויות אלה, אשר נקבעו בהתאם למהות ההחלטה נושא הליך התקיפה ואשר עשויה להיות להן חשיבות רבה, ייחתכו על-פי מהות הדברים ולא על-פי כותרתם..." (ההדגשה שלי, א.א.), (ראה ע"א 5568/01 הלל סטרינסקי נ' מנהל מס שבח מקרקעין, אזור המרכז, פ"ד נו(1) 337, בעמ' 341).

ב .         מעיון בהחלטת בית משפט קמא, ככל שהיא נוגעת לסמכותו לדון בתביעת מזונות אישה (בש"א 178/06) עולה כי תביעת המבקשת למזונות אישה נדחתה על הסף וזאת מן הטעם כי בית הדין הרבני הקדים להחליט בשאלת הסמכות. בית משפט קמא פעל לפי עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, המעוגן כיום בסעיף 25(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995. לפיכך, נדחה הסעד שהתבקש ע"י המבקשת על הסף, כאמור לעיל ובכך נפתרה המחלוקת בין הצדדים בבית משפט קמא באופן סופי ומוחלט. בית משפט קמא "סיים את מלאכתו" בעניין זה. תביעת מזונות אישה תתברר בבית הדין הרבני. לאור כל האמור לעיל, נראה לי, כי החלטת בית משפט קמא בכל הנוגע לשאלת הסמכות, על אף שהוכתרה בכותרת "החלטה", יש לראות בה "פסק דין".

ג .          גם אם נלך בדרך פרשנית אחרת (שבעיני היא דחוקה) ונראה בהחלטת בית משפט קמא הדוחה על הסף תביעת מזונות אישה, כהחלטה המעבירה את הדיון לערכאה המוסמכת (בית הדין הרבני), כי הרי גם במקרה כזה מדובר ב"פסק דין" של בית משפט קמא. כפי שנאמר לעניין זה ע"י בית המשפט העליון:

" נחה דעתנו שב"פסק דין" עסקינן ולא ב"החלטה אחרת". כבר נפסק שזו דינה של כל החלטת בית משפט המעבירה ענין אל טריבונל שמחוץ למערכת בתי המשפט שחוק בתי המשפט חל עליה, כמו לבית הדין הרבני: ע"א 328/67 פד"י כב(1) 277 או לבית הדין לעבודה: ע"א 658/86 (לא פורסם) או לרשם האגודות השיתופיות הפועל כבית דין לפי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות. בכל המקרים הללו הוצא הענין מגדר שיפוטם של כל בתי המשפט שחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד חל עליהם ולא יהיה עוד הליך נוסף בו ינתן פסק דין שיש בו כדי ל"בלוע" את החלטת ההעברה, על מנת שבגדרו ניתן יהיה לערער גם עליה" (ההדגשה שלי, א.א.), (ראה רע"א 642/94 בק אליעזר נ' שירותי אשראי מסחרי בע"מ, תק-על 94(1) 1280).