כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של ניסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.
על פי עובדות כתב האישום נשאר המשיב עם שני ילדיו הקטינים בביתו. משאלו הפריעו לו הוא הלעיט אותם בתרופות לשיכוך כאבים. בהמשך כשראה שאחד מבניו לא נרדם חנק אותו עד שאיבד את הכרתו. בהמשך השאיר את שני בניו הקטינים שהיו מעולפים בבית ויצא את הבית. כתוצאה ממעשיו נזקקו שני הילדים, שחייהם ניצלו, לאשפוז.
אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה. הסנגור מאשר בטיעונו את היסודות העובדתיים של כתב האישום והמעשים המתוארים בו. טענתו היא כי לא ניתן ליחס למשיב כוונה מיוחדת לגרום למותם של הקטינים ולכן לא ניתן ליחס לו את עבירת ניסיון הרצח. בהתאם עותר הוא גם להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בבית אחיו ובפיקוחם.
למעשה טיבה של המחלוקת, בירור יסוד הכוונה המיוחדת לגרום מוות, הוא כזה שיש לבררו במסגרת ההליך העיקרי. אבהיר מיד כי לטעמי ולצורך ההכרעה בבקשה זו, הייתי מגיע לאותה תוצאה, מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו, אף אם הייתי מקבל את עמדת הסנגור כי אין ראיות לכאורה לכוונה לגרום מוות לקטינים. אלא שסבור אני כי קימות ראיות גם ליסוד הכוונה המיוחדת.
על כוונה ניתן ללמוד מהמעשים עצמם. המשיב חנק את אחד מבניו עד שזה איבד את הכרתו. השני נרדם כתוצאה מהלעטתו בתרופות. אז עזב המשיב את הבית. מעשים אלו מדברים בעד עצמם ומצביעים, לכאורה, על כוונה לגרום למות הילדים. מעבר לכך, המשיב עצמו העיד במשטרה כי ניסה להרוג את ילדיו. כאשר הגיע הנאשם לתחנת המשטרה הוא היה מכוסה בכתמי דם, אשר התבררו כדמו של אחד הילדים, וסיפר כי הרג את ילדיו, ובהמשך שניסה להרגם. די בכל אלו כדי לבסס, ולו לכאורה, את הכוונה המיוחדת לגרום למותם.
ער אני לעובדה כי מצבו הנפשי של המשיב אינו יציב. הוא נמצא כשיר לעמוד לדין ואולם אין חולק כי סובל הוא מבעיות בתחום בריאות הנפש. עניין זה יבדק לעומקו במסגרת ההליך העיקרי. בשלב זה די באמור לעיל, ובראיות האחרות שפורטו בהרחבה בטיעוני התביעה, כדי לבסס, ולו לכאורה, סיכוי של ממש להוכחת עובדות כתב האישום והעבירות המיוחסות למשיב. ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע "
ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:
בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;
בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, (1995) ;
בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,(2004) ;
בש"פ 1119/04, סאלם זנון נ. מדינת ישראל, (2004) ;
כאמור, ולצורך הכרעה בבקשה זו, מוכן אני להניח לטובת המשיב כי לא התכוון לגרום למותם של שני בניו. גם בהביאי בחשבון נתון זה לטובתו סבור אני כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות. אדם המלעיט את בניו הקטינים בתרופות כדי לגרום להם להירדם, ואח"כ חונק אחד מהם תוך מאבק והפעלת כוח עד שזה מאבד את הכרתו, הוא אדם מסוכן. מצבו הנפשי המעורער הופך אותו למסוכן הן לסובבים אותו והן לעצמו. במקרה זה שבפני עילת המסוכנות היא עילה מוצקה, מעצם המעשים שבכתב האישום, ומעבר לחזקה הקבועה בחוק בשים לב לעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, או לעבירות אלימות אחרות נגד קטינים חסרי ישע, כפי שטוען הסנגור.
גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:
"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.
ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."
בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , (1997).
וכן ראה:
בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, (1998), שם נאמר:
"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."
מסוכנות נבחנת בשים לב למעשה ולעושה, כל מקרה ונסיבותיו וכל נאשם ונסיבותיו.