ת"א
בית משפט השלום ירושלים
|
2902-04
30/05/2011
|
בפני השופט:
אביב מלכה
|
- נגד - |
התובע:
האפוטרופוס הכללי - ירושלים
|
הנתבע:
1. יוסף סלמה 2. סלח סלמה
|
פסק-דין |
פסק דין
1.מר יצחק פלר, אשר הלך לעולמו בשנת 2001, היה בעלים של כ-1,000 דונם קרקע בסמוך לכביש ירושלים – תל-אביב, שטח שצורתו כמשולש התחום בין שני כבישים.
בשנים 1935-1937 מכר מר פלר חלק מאותן חלקות לאנשים אחרים, אשר בשמם מופיע בפניי התובע בתביעה זו. אותם אנשים אחרים הם בבחינת נעדרים והתובע מנהל בעבורם את נכסיהם. החלקות שפלר לא מכר נשארו בבעלותו (להלן: "חלקות פלר").
בשנת 1988 עברו המקרקעין נשוא התביעה הסדר ונרשמו במספריהם הנוכחיים, על שם הנעדרים (נספחים ב/1 – ב/6 לתצהיר התביעה). בסוף שנת 2003 או תחילת שנת 2004 נטעו התובעים עצי זית צעירים בחלקות דנן (תמונות נספחים יב/1 – יב/10 לתצהיר התביעה).
תשתית זו לא הוכחשה והיא אינה במחלוקת.
התביעה דנן הוגשה ביום 9.2.04 לסילוק ידם של הנתבעים.
לאחר גלגולים שהגיעו עד לפתחו של בית המשפט העליון, נחת התיק על שולחני לבירורו כדת וכדין, בשנת 2007.
הסדר מקרקעין משנת 1988 וטענת התיישנות מכוח חזקה נוגדת
2.התובע מפנה אותי לעובדה כי מדובר במקרקעין מוסדרים אשר בשנת 1988 נרשמו כדין על שם הנעדרים, בשמם הוא בא, לפיכך הוא טוען כי הנתבעים אינם יכולים להישמע בכל טענה נוגדת את הרישום.
התובע מפנה אותי לסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, בו נקבע:
"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו..."
והוא ממשיך ומפנה:
"הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה."
על כך עונים הנתבעים כי תביעתו של התובע התיישנה.
טענה זו משתיתים הנתבעים על הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). סעיף זה קובע:
"(ב) חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 לא יחול על תביעות זכות במקרקעין מוסדרים. אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה."
מכאן טוענים הנתבעים, נגזרת זכותם להעלות טענות התיישנות שהיתה קיימת להם לפני תחולת חוק המקרקעין (סעיף 9 לסיכומים).
הנתבעים מוסיפים ומפנים אותי לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הקובע התיישנות למקרקעין בזו הלשון:
"במקרקעין – חמש עשרה שנה. ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות קנין) – עשרים וחמש שנה."
לגירסתם, תקופת ההתיישנות הרלוונטית במקרה דנן היא של חמש עשרה שנים בלבד, כיוון שהמקרקעין לא היו מוסדרים בטרם חוקק חוק המקרקעין ועד לתום תקופת ההתיישנות.