עניינו של ההליך בפניי בשאלה, האם לבית המשפט לתעבורה קיימת סמכות לדון בבקשות להישפט על דו"חות חנייה עירוניים.
1. כנגד המערער ניתנו שני דו"חות עירוניים בגין חניה במקומות אסורים. האחד, מיום 7.9.06, והשני מיום 18.9.07.
לטענת המערער, הוא הגיש שתי בקשות להישפט בגין הדו"חות, ואף צירף - להוכחה בטענתו - ספחי אישור משלוח דואר רשום. לטענת העיריה, כעולה מכלל התכתובות הרלוונטיות, הבקשות לא הגיעו במועד או שלא הגיעו כלל.
בהתייחס לכך, הוגשה על ידי המערער, ביום 3.2.10, בקשה לביטול הדו"חות, כנטען מחמת התיישנות, ובה פורטה בהרחבה השתלשלות העניינים (ב"ש 251/10). דא עקא, שתחת להגיש הבקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים, פנה המערער לבית המשפט לתעבורה בירושלים, שלשיטתו הוא הערכאה המוסמכת להיזקק לבקשה.
2. בהחלטה מיום 7.2.10 נמחקה הבקשה, תוך שנקבע כדלקמן:
"הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי עזר למיניהם נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים, ולא לבית משפט לתעבורה".
3. על החלטה זו הוגש הערעור דנן.
לטענת המערער, לבית המשפט לתעבורה סמכות לדון אף בעבירות על חוקי העזר העירוניים, וזאת במקביל לסמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים. מסקנה זו עולה, לשיטתו, מלשונם של סעיף 25(א)(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), הקובע כי לבית המשפט לתעבורה סמכות לדון בעבירות תעבורה, מכך שעבירות תעבורה מוגדרות כעבירות על פקודת התעבורה או על תקנות וחוקי עזר שחוקקו מכוחו, ומכך שהדו"ח שנרשם לחובתו נעשה בהתאם לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960 (להלן: "חוק העזר לירושלים" או "חוק העזר"), שתוקן, בין היתר, לפי פקודת התעבורה.
עוד הוא מפנה לסעיף 58 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), בו נקבע כי אין בסמכות שהוקנתה לבית המשפט לעניינים מקומיים לדון בעבירות על חוקי עזר וכיוצא באלה, כדי לגרוע מסמכותם של בתי המשפט השלום לדון בעבירות אלה.
טענה נוספת בפי המערער היא כי המשיבה הנכונה בהליך היא עיריית ירושלים, ולא מדינת ישראל.
4. המשיבה, מנגד, עמדה על כי הערכאה הנכונה להיזקק לבקשה היא בית המשפט לעניינים מקומיים. זאת מן הטעם, שההחלטה שדחתה את בקשתו של המערער להישפט היא החלטה מינהלית, ונוכח סעיף 55 לחוק בתי המשפט המעניק לבתי המשפט המקומיים סמכות לדון בבקשות כאמור. עם זאת הסכימה לטענת המערער לפיה עיריית ירושלים היא המשיבה הראויה בהליך שננקט על ידו.
5. בהתייחס להסכמה האמורה, הוריתי ביום 24.2.11, כי עיריית ירושלים תשיב בכתב לערעור. בתשובתה הצטרפה העירייה לעמדתה של המשיבה, וטענה כי "הסמכות העניינית לבירור הב"ש נתונה בידי בית המשפט לעניינים מקומיים בלבד".
6. דין הערעור להתקבל.
עבירות החניה בגינן קיבל המערער הדו"חות, הן עבירות על חוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960 (להלן: "חוק העזר לירושלים" או "חוק העזר").
על פי סעיף 55(א) לחוק בתי המשפט, "
בית משפט לענינים מקומיים ידון בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות, וחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ולפי תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם, וכן בעבירות לפי החיקוקים המנויים בתוספת השלישית, לרבות תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם".
הנה כי כן, הסמכות לדון בבקשות שונות בהתייחס לדו"חות החניה שניתנו למערער, הוקנתה לבית המשפט לעניינים מקומיים.
עם זאת, במקביל לסמכותם של בתי המשפט לעניינים מקומיים לדון בעבירות כאמור, הוקנתה הסמכות גם לבתי המשפט לתעבורה, וזאת מכוח סעיף 25(א)(1) לפקודה, המקנה לשופטי תעבורה הסמכות לדון בעבירות תעבורה, וכאשר עבירת תעבורה מוגדרת בסעיף 1 לפקודה כ"
עבירה על פקודה זו ועל התקנות,
לרבות חוקי העזר שהותקנו לפיה" (ההדגשה אינה במקור - ח'ב'). מאחר שחוק העזר לירושלים הותקן על פי פקודת התעבורה, המסקנה המתבקשת היא כי גם לבית המשפט לתעבורה סמכות לדון בבקשות להישפט על עבירות חניה - אף שברגיל הן מופנות לבית המשפט לעניינים מקומיים.
לא למותר לציין, כי בסעיף 58 לחוק בתי המשפט נקבע כי "
אין הוראות סימן זה באות לגרוע מסמכות בית משפט שלום לדון בעבירות כאמור בסעיף 55". ובמשמע, גם מסמכותו של בית המשפט לתעבורה.