האם יש לאפשר לנפגע עבירה, להיות נוכח בגישור הפלילי?

1.            מונח לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (ג"פ 10951-12-13, כב' השופט י' ליפשיץ) שלא לאפשר למערער, נפגע עבירה, להיות נוכח בהליך גישור פלילי. ביום 23.12.2013, לאחר עיון בחומר ושמיעת טענות הצדדים בעל פה, החלטנו לדחות את הערעור תוך הבהרה כי הנימוקים יפורסמו במועד אחר. זאת בשל אופי ההליך, שייתכן - כפי שיובהר - שהיה מקום לסווג אותו באופן אחר, ועל מנת שלא לבטל מספר תאריכים סמוכים שנקבעו לישיבות הגישור, בעוד משיב 2 שוהה במעצר. אף במסגרת הודעת הערעור נמסר כי מדובר ב"סוגיה דחופה". הדיון בעל פה נקבע תוך מספר ימים ממועד הגשת הערעור. בתום הדיון, ולאחר עיון בחומר, החלטנו כאמור לדחות את הערעור. בשל סד הזמנים ניתן פסק הדין ללא נימוקים, ואלו יובאו כעת.

העובדות הרלבנטיות

2.            נגד משיב 2 (להלן: המשיב) הוגש כתב אישום המייחס לו בין היתר עבירת רצח. התיק הועבר לגישור פלילי בפני שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, כב' השופט י' ליפשיץ. המערער, אביו של אחד המנוחים, הינו "נפגע עבירה" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: החוק). על רקע זה ביקש ב"כ המערער ליטול חלק באחת מישיבת הגישור. בקשתו נדחתה. מכאן הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים

3.            המערער טוען כי ההחלטה פוגעת באופן בלתי סביר ובלתי מידתי בזכות הגישה לערכאות ובעיקרון פומביות הדיון. קונקרטית, המערער נסמך בעיקר על סעיף 15 לחוק, אשר מתיר לנפגע עבירה להיות נוכח בדיון - אפילו כזה שמתקיים בדלתיים סגורות. מעבר לכך נטען, בהסתמך על הוראות סעיף 17 לחוק, שיש לאפשר לנפגע העבירה להביע את עמדתו באשר להסדר טיעון שמתגבש במסגרת הליך הגישור.

           המשיבים טוענים כי החוק איננו מאפשר ערעור על החלטות כגון דא. לגופו של עניין נטען כי נוכחותו של נפגע העבירה בישיבות הגישור הפלילי עלולה לעורר קשיים מהותיים ומורכבים. הוראות סעיף 15 אינן רלבנטיות לענייננו, משום שהליך הגישור הפלילי איננו בגדר "דיון" שהכניסה אליו מותרת לנפגע העבירה. אף סעיף 17 איננו רלבנטי, משום שהוא איננו מקנה לנפגע העבירה זכות להשתתף בדיונים לקראת גיבוש הסדר טיעון או להביע את עמדתו מראש בפני בית המשפט.

           כאמור, בתום הדיון בעל פה הורינו על דחיית הערעור. להלן נימוקינו.

דיון והכרעה

1.  זכות ערעור - האמנם?

4.            במישור הדיוני, שני קשיים בלתי-מבוטלים עומדים בדרכו של המערער.

           ראשית, המערער תוקף החלטת ביניים. הכלל הוא שלא ניתן לערער על החלטות ביניים בהליך פלילי, למעט כאלו שנמנו במפורש בחוק, למשל: החלטה בדבר עיון בחומר חקירה או פסלות שופט (סעיפים 74 ו-146 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). על הטעמים לכלל זה, וביניהם שיקולי יעילות ואופי ההכרעה הפלילית, עמדתי בהרחבה במקום אחר (בג"ץ 3233/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (28.04.2013)). ההחלטה בה עסקינן איננה בין החריגים המנויים בחוק, ומשכך שאלה של ממש היא האם ניתן לערער עליה בדרך הזו. חלופה אפשרית, שבה לא בחר המערער, היא עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט הגבוה לצדק. אינני מכריע כאן כמובן בהיבטים הדיוניים של עתירה מעין זו. אציין רק כי בפסיקה הובהר שהגשת עתירה כזו היא צעד השמור למקרים חריגים שבחריגים, למשל כאלו בהם מתעוררת טענת חוסר סמכות (ראו: בג"ץ 583/87הלפרין נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 701 (1987); בג"ץ 6042/13 עדות נ' מדינת ישראל (3.9.2013); בג"ץ 450/14 אברמוב נ' בית משפט השלום בנתניה (19.01.2014)). דוגמא נוספת היא פסק הדין שניתן בבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ובגדרו בוטלה הלכת קינזי, על אף שהעניין נדון במסגרת הסתייגות המדינה מהחלטת ביניים בפלילים (בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, פ"ד סא(3) 93 (2006)).

           להשלמת התמונה, יצוין כי כבר נפסק בעבר שחוק זכויות נפגעי עבירה לא הפך את נפגע העבירה לבעל-דין בהליך הפלילי, ולא הקנה לו את הזכות לערער על פסק הדין. המחוקק קבע כי רק הצדדים להליך העיקרי - המאשימה והנאשמים - יכולים להשיג על פסק דין פלילי, ואין מקום לסטות מכך (ראו: ע"פ 2393/06 חמוד נ' מדינת ישראל (20.11.2007); רע"פ 2401/07 אלטשולר נ' מדינת ישראל (16.7.2008); רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, פסקה 28 לפסק דינה של השופטת מ' נאור (2002)). מהצד האחר, בערכאות המבררות מוכר ההליך בו עיתונאי עותר לפתיחת הדלתות.

           יודגש: אינני מביע עמדה באיזה מסלול דיוני ניתן וראוי היה לצעוד. די לומר כי לנוכח חשיבות העניין, שמוגש על ידי גורם שאיננו צד פורמאלי להליך; ההיבטים העקרוניים שמתעוררים דוגמת פומביות הדיון; השלכות הרוחב של ההכרעה; ואף הסכמת המדינה לדון בסוגיה במסגרת הדיונית הנוכחית - סבורים אנו כי ראוי להכריע בסוגיה לגופו של עניין. זאת בין אם יש לראות את ההסתייגות של המערער כערעור או כהליך מעין-בג"ץ.

2.  על הליך הגישור הפלילי

5.            פרקטיקת הגישור הפלילי בה עסקינן עניינה - הידברות בין המאשימה (המדינה) לבין הנאשם, בתיווכו של מגשר, במטרה לצמצם את הפערים לקראת גיבוש הסדר טיעון. המגשר מקבל את חומר הראיות לעיונו, שומע את הטענות בעל פה, ומציע לצדדים להגיע להסכמות קונקרטיות.

           מהודעת המדינה עולה כי הליכי הגישור הפלילי החלו כפיילוט בשנת 2002 בחלק מבתי המשפט המחוזיים. הציפייה היא כי הדבר יביא לחיסכון בזמן שיפוטי ויקל על העומס בערכאות הדיוניות. אין מתכונת אחידה להליכי הגישור הפלילי, והוא מתנהל על פי שיקול דעתו של השופט המגשר. בד בבד, לגישור הפלילי ישנם מספר מאפיינים יסודיים, הקשורים זה בזה, והם משותפים לבתי המשפט השונים: ראשית, ההשתתפות בהליך מותנית בהסכמת שני הצדדים (ראו: בג"ץ 474/08 נשאשיבי נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (3.3.2008); בג"ץ 4595/11 יגרמן נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (5.7.2011)).שנית, קיימת הפרדה בין הגישור לבין יתר ההליכים בתיק העיקרי. המשמעות היא שכל עוד לא גובש הסדר טיעון - נותר תוכנו של הגישור חסוי מפני המותב שידון בתיק העיקרי (על חשיבות ה"חיסיון" ראו: ע"פ 6508/05פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ד' ברלינר (13.09.2006); ע"פ 723/10 קסטל נ' מדינת ישראל, פסקה ט' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (23.5.2010)). שלישית, הגישור הפלילי איננו כפוף לסדרי הדין. למשל, הצדדים יכולים להתבטא במהלכו באופן חופשי, ואין הכרח לנהל פרוטוקול. רביעית, המגשר הינו על פי רוב שופט מכהן או שופט בדימוס (השוו: סעיף 79ג לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ביחס לגישור אזרחי). חמישית, ובהמשך לאמור, כלל הוא שהשופט המגשר איננו זה שידון בהליך אם הוא יתנהל בדרך הרגילה.

           הליך הגישור הפלילי איננו מוסדר במפורש בחקיקה או בתקנות. זאת להבדיל מהגישור האזרחי (ראו סעיף 79ג לעיל). בד בבד, קיימת זיקה בין הגישור הפלילי לבין הסדרים אחרים הקבועים בחוק. כך, למשל, סעיף 144 לחסד"פ עניינו הסכמה בדבר עובדות וראיות, והוא קובע כי בית המשפט רשאי בכל שלב לזמן את הצדדים על מנת לנסות ולהגיע להסכמה על שאלות שבעובדה. הליך מסוג אחר הוא הדיון המקדמי במשפט הפלילי, אשר מוסדר בסעיף 143א לחסד"פ. סעיף זה בא לעולם במסגרת תיקון 48 לחסד"פ בשנת תשס"ו (2006), ומהצעת החוק (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 41) (דיון מקדמי), התשס"ה-2005) עולה כי הוא הושפע מהרצון לסיים תיקים ללא שמיעת ראיות, וייתכן אף מהניסיון המצטבר של נוהג לא-פורמאלי שהתפתח בבתי המשפט (ראו: אמנון כהן ועינת אבמן-מולר "שופט פסיבי או שופט אקטיבי?" משפטים לא 745 (2001)). במסגרת הדיון המקדמי ניתן לברר, למשל, את עמדת הנאשם לעניין עובדות כתב האישום; את האפשרות לצמצום המחלוקות; ואף את האפשרות לסיים את המשפט במסגרת הדיון המקדמי. כפי שנכתב בהצעת החוק, "מטרתו [של הדיון המקדמי]לברר את עמדת הנאשם לעניין הודאה וכפירה בעובדות הנטענות בכתב האישום, ולהביא לידי סיום ההליך". סעיף 143א מותנה בכך שהנאשם מיוצג. בפסיקה הובאה הדעה ששורשי הגישור הפלילי בו עסקינן - בוקעים מסעיף 143א (ראו ע"פ 6508/05, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת ברלינר; ע"פ 723/10, פסקה ט לפסק דינו של השופט רובינשטיין).