אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> האם בעלה של האלמנה נפטר כתוצאה משירותו הצבאי?

האם בעלה של האלמנה נפטר כתוצאה משירותו הצבאי?

תאריך פרסום : 28/08/2014 | גרסת הדפסה
ו"ע
בית משפט השלום בחיפה
118-07
13/08/2014
בפני יו"ר הועדה השופט:
יעקב וגנר - שופט בכיר

- נגד -
מערערת:
פלונית
משיב:
משהב"ט-אגף השיקום-תגמולים-עמ"ח
פסק דין
 

פסק דין 

נתוני רקע ועובדות;

1. המערערת, אלמנתו של המנוח מר אלמוני ז"ל יליד 1949, אשר נפטר ביום 30.12.03 הגישה תביעה למשיב ביום 28.1.04 להכרת זכויות בני משפחה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י- 1950 (להלן:"חוק המשפחות").

 

2. המשיב דחה ביום 1.08.04 את התביעה וזאת בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר ישראל תמרי, מומחה למחלות לב, וכן על חוות דעתו של פרופ' עמיחי רובין, מומחה למחלות פנימיות וריאה. שני הרופאים הנכבדים סברו כי אין קשר בין נסיבות פטירת המנוח לבין נכותו הקיימת שנגרמה בעת שירותו בקבע בשנת 1975, כאשר המנוח נפגע מכדור בכף רגל ימין וכתוצאה מכך נאלץ לעבור בשנת 1992 קטיעה מתחת לברך, ובשנת 1996 קטיעה נוספת בשליש העליון של עצם הירך מימין.

 

3. ביום 9.7.07 פנתה המערערת למשיב בבקשה לעיון נוסף בתביעתה. לפנייה צורפו חוות דעת רפואיות של ד"ר גבע. המשיב בדק את פניית המערערת לגופה וביום 22.09.09 נתנה על ידו החלטה לפיה אין קשר סיבתי בין נסיבות פטירת המנוח לנכותו המוכרת ועל כן תביעתה נדחתה, שוב. לאור דחיית תביעתה ע"י המשיב, הגישה המערערת ערעור זה.

 

4. לאחר שהתנהל ההליך בתיק זה והוגשו ע"י הצדדים סיכומים, החליטה הוועדה כי המחלוקות הרפואיות בין המומחים מטעם המערערת והמשיב הן כה קוטביות ועמוקות עד כי יש מקום למנות מומחה נוסף, מטעם הוועדה. ביום 27.1.13 מונה אלדר, מנהל מרכז הלב בבית החולים תל השומר (מרכז הלב ע"ש לבייב במרכז הרפואי ע"ש שיבא) כמומחה מטעם הועדה (להלן: "פרופ' אלדר"). המומחה נשאל גם האם ישנו קשר סיבתי בין נכותו המוכרת של המנוח לבין פטירתו. המומחה מסר את חוות דעתו ביום 3.6.13. הוא נשאל שאלות הבהרה מטעם הצדדים וכן עמד לחקירה על חוות דעתו.

 

5. מחוות דעתו של פרופ' אלדר (ראה: "בימ"ש/1) עולה כי מותו של המנוח הינו מוות פתאומי (וזאת למרות שמדובר באדם עם מחלות רבות שמצבו הרפואי התדרדר בשנה שקדמה למותו). בהעדר נתיחה שלאחר המוות, לא ניתן לקבוע את סיבת המוות בוודאות אולם הסיבה השכיחה ביותר למוות פתאומי (בלמעלה מ – 80% מהנפטרים בפתאומיות) היא טרשת כלילית, אירוע כלילי חד ומחלת לב כלילית מאובחנת. לכן, למרות שלא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת המוות פרופ' אלדר קבע כי יש להניח בסבירות גבוהה שהמוות אכן היה מוות פתאומי על רקע לבבי.

 

6. באשר לשאלה האם יש קשר בין הנכות המוכרת לבין מותו הפתאומי של המנוח המומחה השיב פרופ' אלדר לשאלה בחיוב וטען כי יש קשר המוערך בכ – 40% בין הנכות המוכרת (קטיעת הרגל מעל הברך) לבין מותו של המנוח. המומחה סבר כי היו למנוח מספר גורמי סיכון שלא ניתן ליחסם ישרות לקטיעה. אלו כוללים יתר לחץ דם, עישון כבד, רמה גבוהה מאוד של שומנים בדם והשמנת יתר. בנוסף הייתה מחלת ריאות חסימתית קשה משנית לעישון הכבד שהוסיפה אף היא עומס על הלב. ההשפעה של גורמי הסיכון האלו על התפתחות אפשרית של מחלת לב טרשתית ועל קיצור תוחלת החיים היא מכרעת והמומחה העריך אותה בכ – 60%.

 

7. לאחר חקירתו של פרופ' אלדר ע""כ הצדדים, שבה והורתה הוועדה על הגשת סיכומים. הצדדים הגישו סיכומיהם, וכעת להכריע וליתן פסק דין בערעור זה.

 

טענות המערערת:

8. לטענת המערערת פטירתו של המנוח לא הייתה פתאומית. המנוח היה חולה סופני, סיעודי מורכב שסבל במשך 28 שנים עשרות ניתוחים, זיהומים ואשפוזים מתמשכים אשר הובילו לבעיות בריאות נוספות בקשר ישיר עם פציעתו המקורית, ושהינם פועל יוצא של נכותו המוכרת.

 

המערערת הגישה כאמור 2 חוות דעת של ד"ר יואב גבע מיום 13.05.07 ומיום 09.05.10 אשר בהן קובע ד"ר גבע כי יש קשר סיבתי הדוק בין נכותו המוכרת של התובע לבין פטירתו בטרם עת. בחוות דעת זו, לאור העובדה שלא בוצעה נתיחה שלאחר המוות במנוח , מונה ד"ר גבע את הסיבות האפשריות לפטירת המנוח, כאשר כולן קשורות לנכותו המוכרת.

 

9. המערערת התייחסה גם לחוות דעתו של פרופ' אלדר וטענה כי גם אם לא בוצעה נתיחה וסיבת המוות אינה ידועה באופן וודאי, נסיבות המוות ברורות וקשורות ישירות לנכות המוכרת של המנוח. המוות נגרם מסיבה קרדיאלית. הן הקטיעה והן כל גורמי הסיכון, מהם סבל המנוח, היוו קרקע פורייה לקרות אירוע מסוג זה, וגורמי הסיכון והחמרתם הינם תוצאה ישירה ופועל יוצא של נכותו המוכרת של המנוח וסיבוכיה. לטענתה פרופ' אלדר, במענה לשאלות ההבהרה של ד"ר תמרי מיום 29.7.13, מקעקע למעשה את כל התשתית הרפואית עליה מתבסס ד"ר תמרי ואף טוען כי אין סימוכין לקביעותיו הגורפות והקיצוניות של ד"ר תמרי.

 

לאור האמור המערערת טענה כי היא הוכח קשר סיבתי בין נסיבות פטירת המנוח לבין פציעתו שנגרמה בעת שירותו בקבע בשנת 1975 ועל כן יש להכיר בתביעתה ולקבל את הערעור.

 

טענות המשיב:

10. המשיב טוען כי נטל ההוכחה בהוכחת הקשר הסיבתי בין מותו של המנוח לשירות הוא על המערערת. לטענתו, בהתחשב בחוות הדעת של ד"ר ישראל תמרי ושל פרופ' עמיחי רובין, אותן יש להעדיף על חוות הדעת האחרות, המערערת לא עמדה בחובת ההוכחה המוטלת עליה ולא הוכיחה את טענתה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי.

 

המשיב חוזר על התנגדותו למינוי של פרופ' אלדר וטוען כי המחלוקת בינו לבין המערערת אינה רק רפואית אלא גם משפטית והיא נוגעת בין היתר לנטלי הוכחה, נטלים בהם לא עמדה המערערת. זאת ועוד, המערערת מנועה מלהסתמך על חוות דעתו של פרופ' אלדר שכן המומחה מטעמה סבר כי מות המנוח נגרם כתוצאה מאפשרויות רבות וזאת בניגוד לחוות דעתו של ד"ר תמרי שסבר כי מותו של המנוח נגרם מסיבה קרדיאלית על רקע גורמי הסיכון, קביעה שאושרה גם ע"י פרופ' אלדר. המערערת שלא טענה כי המנוח נפטר כתוצאה מסיבה קרדיאלית לא יכולה כעת לאמץ חוות דעת הטוענת זאת. זאת ועוד, חוות דעתו של פרופ' אלדר עוסקת בסיכויים והסתברויות. היא למעשה תיאורטית ואינה עוסקת במנוח עצמו. על כן אין באמור בה כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על המערערת. לפיכך המשיב סבור כי על הוועדה להתעלם מחוות דעתו של פרופ' אלדר וליתן החלטה מבלי להתחשב בה וזאת על סמך החומר הכלול בתיק.

 

11. למרות התנגדותו לחוות דעתו של פרופ' אלדר המשיב ממשיך ומתייחס לחוות הדעת לגופה וטוען כי בחוות דעתו מיום 3.6.13 פרופ' אלדר אימץ למעשה את חוות דעתו של ד"ר תמרי בנוגע לסיבת המוות וקבע כי ההסתברות למחלה כלילית והסיכון לאירוע כלילי במקרה זה גבוהים מאוד. פרופ' אלדר ציין את גורמי הסיכון שהם: השמנה, יתר לחץ דם, עישון כבד, סוכרת, יתר שומני דם בערכים גבוהים מאוד, מחלה טרשתית של כלי הדם ההיקפיים, אירוע מוחי וסקולרי וטרשת של עורקי התרדמה. פרופ' אלדר קבע כי הסיבה השכיחה ביותר למוות פתאומי היא טרשת כלילית ואירוע כלילי חד ומחלת לב כלילית מאובחנת. למנוח היו מספר גורמי סיכון שלא קשורים ישירות לקטיעה כגון: יתר לחץ דם, עישון כבד, רמה גבוהה מאוד של שומני הדם והשמנת יתר. השפעת גורמי הסיכון הללו על התפתחות אפשרית של מחלת לב טרשתית ועל קיצור החיים היא מכרעת ופרופ' אלדר אף העריך את תרומתם בכ – 60%.

 

דיון:

דעת רוב חברי הוועדה (יו"ר הוועדה; השופט יעקב וגנר וד"ר אלכסנדר קורת)

ההיבט המשפטי :

12. הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי שבין השירות הצבאי לבין חבלה או מחלה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) ולפי חוק המשפחות, הינו נושא שבתי המשפט וועדות הערעורים שבים ודנים בו. קשת האירועים הנדונים הנכללים בשאלת הקשר הסיבתי הינה רחבה ביותר החל בחבלה-פציעה בשדה הקרב מחד ועד להתפרצות מחלה קונסטיטוציונלית, מאידך. סעיף 1 לחוק הנכים מגדיר "נכות" כ:

"איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה...או פחיתתו של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה, שארעה בתקופת שירותו עקב השירות:

  1. מחלה;

  2. (2) החמרת מחלה;

  3. (3) חבלה".

     

    מכאן שחייל שלקה בנכות יהא זכאי  לתגמולים  בהתמלא שני תנאים במצטבר:

    (א). תנאי הזמן "בתקופת שירותו": הפגיעה חייבת שתהא בתקופת שירותו של החייל.

    (ב). תנאי הקשר הסיבתי "עקב שירותו": חייב שיתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה שהחייל נפגע בה לבין שירותו בצבא.

     

    מדובר בשני תנאים נפרדים ומצטברים ובהיעדרו של אחד מהם לא יזכה חייל שנפגע, בתגמולים. למרות שמשמעותה המקובלת של המלה "עקב" היא "מפני ש", "בגלל", "יען כי", "כתוצאה מן" מילים המורים על "קשר סיבתי" בין מצב או פעולה לבין התוצאה הכרוכה בהם או נובעת מהם, מסתבר כי אין המושג "עקב שירותו" ברור בייחוד משבאים לדון בתוצאה שנראית מרוחקת במידת מה מהמצב או מהפעולה המהווים את השירות, כמו למשל מחלה שפרצה בעת השירות ושאלת הקשר סיבתי בינה לבין השירות או מצב שבו יש מחלות נוספות, לעיתים נלוות, לפציעה שנגרמה במהלך השירות, במרחק זמן של שנים רבות לאחר השחרור מן השירות. ביהמ"ש העליון מיום היווסדו ועד היום, נדרש עשרות פעמים לפירושו של הביטוי "עקב שירותו".

     

    13. ככלל נטל ההוכחה גם כאשר מדובר בחוקי השיקום (חוק הנכים וחוק המשפחות) הוא על התובע - המערער. בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5)203, בעמ' 210 (להלן: "הלכת רוט") נקבע כי:

     

    "המבקש להכיר בו כ"נכה" לפי החוק, חייב להוכיח כי מחלתו נגרמה בעת שירותו הצבאי ועקב שירותו (הגדרת "נכות" בסעיף 1 לחוק). כמי שמוציא מחברו, צריך התובע לשכנע את קצין התגמולים, אליו מוגשת התביעה (סעיף 30 לחוק), כי נתקיימו היסודות המזכים את התובע בתגמול לפי החוק..."

     

    יחד עם זאת בשל שיקולי מדיניות משפטית, נקבעו במשך השנים הלכות המקלות בנסיבות מסוימות על הנכה את נטל ההוכחה. לדוגמה נקבע בפסיקה שהתובע אינו חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לודאי" ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי "מתקבל מאוד על הדעת" שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות למחלה.

     

    בע.א. 187/83 רדושיצקי דב נ' ק. התגמולים פ"ד לז(4) 361 ציין כב' שופט ג. בך כי :

    "מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ומספיק אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי ופרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה...".

     

    14.עם זאת הודגש כי נטל ההוכחה גם אם כי "רוכך" קמעה בפסיקה, היה ונותר על התובע תגמולים. מידת ההוכחה הנדרשת, היא כמקובל בתביעה אזרחית, קרי מעבר לסבירות של 50%. לחובת ההוכחה המוטלת על צד אחד יש תוצאות לא רק במקרים בהם המערער אינו עומד בנטל ההוכחה אלא גם במקרים כאשר מתברר בסיום הדיון כי נותר ספק בלב חברי הוועדה וכפות המאזניים מאויינות. יש לקבוע כי המערער לא יצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו (ע"א 192/85, קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3), 646 (להלן: "פרשת הכט")) הדרישה מהמערער היא כי ירים את נטל ההוכחה לרמה של "מתקבל מאוד על הדעת".

     

     

    15. בפרשת הכט הנ"ל, נאמר על ידי כב' השופט בך כי:

    "על התובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברות, היינו מעבר לסבירות של 50%. כלל זה חל גם על מה שקרוי "חוקים סוציאליים", לרבות חוקים על פיהם רשאים נכים ונפגעים אחרים לתבוע פיצויים ותגמולים...".

    ולמטה מזה מוסיף בעמ' 645:

    "חייל הלוקה בנכות זכאי אף הוא לתגמול, על פי חוק הנכים רק אם המחלה או ;החבלה שפקדו אותו אירעו בזמן ועקב שירותו הצבאי... ועל כן מוטל על הנכה, התובע תגמול ושיקום על פי אותו חוק, להוכיח את תביעתו, כולל יסוד הקשר הסיבתי לפיו אירעה הנכות עקב השירות. אם יש בעניין זה פנים לכאן ולכאן ומשקל הראיות מאוזן ומוביל לתוצאות "תיקו", הרי ככלל תביעתו של הנכה דינה להדחות..."

     

    הפסיקה קבעה כי בשאלת הדיקותו ועוצמתו של הקשר בין השירות הצבאי לבין הפגיעה בחייל; החבלה שנחבל בה, המחלה שחלה בה, המחלה שהוחמרה עקב השירות, נטיית בתי המשפט היא כי יש לפרשם ברוחב לב שלא לסכל את מטרת החיקוק הבא להיטיב עם אנשים הנושאים בסיכון מיוחד (ראה השופט זוסמן (כתוארו דאז) בע"א 55/69 ק"ת נ' , פ"ד כג(1)527, בעמ' 530). ביהמ"ש העליון פסק כי המבחן לקביעת הקשר הסיבתי שבין השירות בצה"ל לבין הפגיעה אינו "הקשר הסיבתי הטיפוסי" אלא "הקשר הסיבתי הקונקרטי". אין השופט רשאי להציג לעצמו את השאלה: מה היה קורה לחייל אלמלא שירותו, האם היה נפגע פגיעה דומה, כלומר פגיעה מאותו סוג, בחיים האזרחיים או לא. עליו לרכז את מעייניו לפגיעה הקונקרטית - אירוע שאירע בעת השירות בצבא או מצב שהחייל היה נתון בו, האם אלה גרמו - בעצמם או בצירוף גורמים אחרים, לפגיעה שהחייל נפגע בה שארעה בשירות (ראו השופט זילברג בע"א 137/64 גיורא וינשטיין נ' ק"ת פ"ד יח(2) 510 וכן ע"א 8077/96 קריספל נ' ק"ת פ"ד נא(2)817). עוד נקבע כי בקביעת קיומה של חבלה או מחלה שפגעו בחייל עקב שירותו יתפוש עקרון "הגולגולת הדקה" (ראו ע"א 652/69 בוסאני נ' ק"ת פ"ד כד(1)217, 220 וכן ד""ת נ' בוסאני פ"ד כד(1) 637 וכן פרשת קריספל הנ"ל). אינו משתית בהכרח את מסקנתו בדבר קיומו של קשר סיבתי משפטי על "המדד הרפואי", או הניתוח הסטטיסטי, אלא על מכלול הנסיבות והסתברותם ההגיונית של הגורמים המכריעים את הכף. בחינת ההסתברות מעוגנת בניתוח נתונים ונסיבות על פי התבונה המצויה לאור ניסיון החיים, תוך התייחסות לעובדות המוכחות, ולפי חוש הצדק. ככל שהתנאים יוצרי הסיכון מתקיימים במקרה הספציפי בצורה בולטת יותר, וככל שמספר הנתונים העובדתיים המצביעים על הסיכון לפרוץ המחלה הוא רב יותר כך עולה הסבירות להתקיימות הקשר הסיבתי המשפטי.

     

    16. כידוע, לפי חוק המשפחות קיים הסדר מיוחד המקים חזקות בעניין היפוך נטל ההוכחה והוא הקבוע בסעיף 2ב. לחוק המשפחות שזו לשונו:

     

    "2ב. מוות בשירות בחזקת מוות עקב השירות (תיקון: תשל"ו)

    לענין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר".

     

    חשוב לציין כי היפוך נטל ההוכחה שבסעיף 2ב. לחוק המשפחות יחול רק בהתקיים שני התנאים המצטברים המנויים בו. הראשון כי הפטירה ארעה כתוצאה מחבלה, מחלה או החמרת מחלה; השני הוא כי החבלה, המחלה או החמרת המחלה, אירעו בתקופת השירות. הרציונאל העומד מאחורי החזקה של מוות בשירות כמוות עקב השירות הוא כי היעדר ידיעה בדבר הגורם הספציפי לחבלה ממנה נפטר חייל בעת שירותו הצבאי, חייב להתפרש לטובת משפחת הנספה התובעת תגמולים ולרעת קצין התגמולים. יש כאן רצון להעניק פיצוי למשפחות ששכלו יקיריהן בצבא, וכן ההכרה בדבר הקושי למשפחות להוכיח את נסיבות הפטירה שכן אין בידן מידע מדויק על אשר אירע לחייל בעת שירותו. במקרה שלפנינו אין תחולה לחזקת מוות עקב השירות שבסעיף 2ב' לחוק המשפחות מכיוון שלא מתמלאים התנאים שבו. הגדרת "חייל" לפי סעיף 1 בחוק המשפחות, הוא "אדם בשירות צבאי", וזאת בהבחנה מ"חייל משוחרר", המוגדר כ"אדם ששירת בשירות צבאי ושוחרר מהשירות". ("חייל" פירושו – אדם בשירות צבאי; "חייל משוחרר" פירושו – אדם ששירת בשירות צבאי ושוחרר מהשירות;) המנוח בעת פטירתו שוחרר זה מכבר מן השירות לפיכך אינו חוסה תחת ההגדרה של "חייל" אלא "חייל משוחרר". סיכומו של דבר החזקה בדבר היפוך נטל ההוכחה כקבוע בסעיף 2 לחוק, לא תחול במקרה זה ונטל ההוכחה הוא על המערערת.

     

    קשר סיבתי - הוכחתו:

    17. כאמור, עול ההוכחה להוכיח את הקשר בין הפגימה לבין השירות הוא על המערערת. שאלת הקשר המשפטי בין שירות הצבאי לבין הפגיעה ממנה סובל החייל הנה פעולה משולבת של עובדה, משפט ורפואה (ראה: ע"א 459/89, קצין התגמולים נ' חריטן, פ"ד מה (5), 374). במקרה שלפנינו, ביקשה המערערת להוכיח קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין השירות באמצעות חוות דעת רפואית של המומחה מטעמה. המשיב דחה את תביעתה על יסוד חוות דעת של המומחים מטעמו.

     

    לאור המחלוקת העזה בשאלת הקשר הסיבתי בין נכותו המוכרת של המנוח לבין פטירתו, מינתה כאמור ועדה זו מומחה מטעמה. פרופ' אלדר מסר את חוות דעתו ביום 3.6.13. נשלחו אליו שאלות הבהרה מטעם הצדדים וכן הוא עמד לחקירה מדוקדקת על חוות דעתו.

     

    מחוות הדעת (ראה: "בימ"ש/1) עולה כי בהעדר נתיחה לא ניתן לקבוע את סיבת המוות בוודאות אולם הסיבה השכיחה ביותר למוות היא טרשת כלילית, אירוע כלילי חד ומחלת לב כלילית מאובחנת. לכן, למרות שלא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת המוות, פרופ' אלדר קבע כי יש להניח בסבירות גבוהה שהמוות אכן היה מוות פתאומי על רקע לבבי.

     

    באשר לשאלה האם יש קשר בין הנכות המוכרת לבין מותו הפתאומי של המנוח המומחה השיב לשאלה בחיוב וטען כי יש קשר המוערך בכ – 40% בין הנכות המוכרת (קטיעת הרגל מעל הברך) לבין מותו של המנוח. את הקשר לגורמי הסיכון האחרים אשר היו לתובע ואשר לא ניתן היה ליחסם ישרות לקטיעה, העריך פרופ' אלדר בכ – 60%.

     

    18. לאחר מתן חוות הדעת מטעם המומחה, הוא נשאל כאמור, שאלות הבהרה (ראה: בימ"ש//2, ובימ"ש/3). בתשובותיו לשאלות ההבהרה והן בחקירתו (ראה: פרוטוקול הדיון מיום 15.1.14) חזר המומחה על קביעותיו ואף חידד ופירט סקירה של מחקרים שנערכו בתחום. המומחה סיכם וטען כי המוות במקרה שלפנינו אירע מעל 10 שנים מהקטיעה ולפיכך הוא בהחלט בתחום הזמן שלגביו הוכח קשר בין הקטיעה לתמותה ממחלת לב (ראה: בימ"ש/2).

    כאשר קיימים חילוקי דעות בין המומחים הרפואיים, באשר לשאלה הקשר הסיבתי שבין המחלה ממנה נפטר המנוח לבין שירותו, עצם העובדה שדעת רופא אחת תומכת בטענה שיש קשר בין החולי שפגע במערער לבין השירות, בעוד שרופא אחר סבור שאין קשר, אינה מספקת כדי להעדיף את הדעה המצדדת בקיום הקשר. על המערערת חל הנטל לשכנע בסבירות של למעלה מ-50% כי קיים קשר סיבתי בין פטירת המנוח לבין השירות. מצב של "תיקו" (משקל של 50% לכל צד), לא יסייע למערערת.

     

    19. דרך בדיקתנו תהיה אפוא כך: תחילה יש לבחון האם התקיים קשר סיבתי-עובדתי בין אירוע פלוני לבין תוצאה פלונית. קשר זה מבקש לתת ביטוי לקשר סיבתי פיזי-אובייקטיבי ברצף של אירועים, כאשר, חוות דעתם של רופאים מומחים קושרים מבחינה סיבתית עובדתית בין אירוע מסוים שאירע בתקופת השירות לבין המחלה ממנה מת המנוח. במידה ונמצא כי קשר כזה אכן התקיים נעבור לשלב השני. כאן יש לבחון האם נתקיים גם קשר סיבתי משפטי בין השירות לבין הנכות - מבחן זה יברור עבורנו מתוך הקשר סיבתי-העובדתי אותו קשר שהמשפט רואה בו קשר סיבתי ראוי. בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002) (להלן: "פרשת אביאן") אומר השופט מ. חשין:

     

    "קשר סיבתי משפטי כורך - עפ"י עצם טיבו - שיקולים ערכיים באשר לתחום התפרסותו הראוי של החוק, ובמקום זה רב לו ידו של בית המשפט בקביעתן של הלכות הנסבות על אודות עוצמתו של הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש...".

     

    הקשר הסיבתי המשפטי ייגזר מתכליתו ומיעדיו של הנושא. שכן, לא הרי קשר סיבתי משפטי בענף משפטי אחד כהרי קשר סיבתי משפטי בענף משפטי אחר. התכלית של החקיקה והיעד הם הקובעים את תחום התפרסותו ואת הגדרים והסייגים שבו. כך בנזיקין בנוי הקשר הסיבתי המשפטי על יסוד ה"אשם" ועל "צפייה" סבירה להתרחשות הנזק. ל"חוקים הסוציאליים" שהתפתחו על רעיונות חברתיים שונים לחלוטין, ולכן אין ללמוד גזירה שווה מהם (ראה:ג. טדסקי-עורך דיני הנזיקין מהדורה שניה הוצ' מאגנס, תשל"ז עמ' 178-233; א. כרמי בריאות ומשפט, הוצ' נבו, 2003 פרק ג' עמ' 301, בעמ' 303 והע"ש 5; בג"צ 6984/93 ווליניץ נ' ביה"ד הארצי לעבודה פ"ד מח(4)285; בג"צ 4118/92 טייכר נ' ביה"ד הארצי לעבודה פ"ד מז(5)734; ע"א 550/70 זלץ נ' ק"ת פ"ד כח(1)533, 537 וכן השווה בג"צ זילברשטיין נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח' פ"ד מח(4)837,854).

     

    להלן נדון במחלוקת הרפואית בין המומחים השונים.

     

    חוות דעת המומחים:

    20. מטעם המערערת כאמור הוגשו חוות דעת של ד"ר יואב גבע. המומחה ציין בחוות דעתו כי קיים קשר מוצק ומכריע בין נכותו המוכרת של המנוח לבין התהוות פקטורי הסיכון למחלה כלילית. ד"ר גבע סבר כי נכותו המוכרת של המנוח היא שגרמה למצבו הרפואי החמור בטרם מותו, ותהיה אשר תהיה סיבת המוות הישירה (הסיבת מותו אינה ידועה בוודאות שכן לא נערכה נתיחה לאחר המוות), ברור שנכותו האורתופדית הקשה, חוסר ניידותו לאורך שנים, תסמונת הכאב הכרונית ממנה סבל, הדלקות והזיהומים הכרוניים וכן עשרות הניתוחים שעבר, הם כולם רלוונטיים וקשורים קשר סיבתי למות המנוח (ראה עמ' 3 לחוות הדעת מיום 9.5.10 אשר מסומנת מע/2).

     

    בעדותו ביום 14.9.11 נשאל ד"ר גבע (בעמ' 12 לפרוטוקול) לעניין סיבת מותו של המנוח:

    "ש. אז אתה אומר שלא ידעת ממה הוא מת?

    ת. לא אמרתי את זה, כאשר לאדם יש סרטן סופני או כל מחלה סופנית שהיא הוא מת ממחלתו, יכול להיות שאם יחברו לו מוניטור הוא ימות מדום לב בדקותיו האחרונות. הוא מת ממחלתו.

    ש. איזה מחלות היו למנוח?

    ת. היו לו מחלות רבות מהם.

    ש. איזה מהמחלות הרבות הוא מת?

    ...

    ת. למנוח היתה מחלה הראשונית שלו והיא נבעה מנכותו המוכרת, היתה לו דלקת כרונית משך עשרות שנים בגפה הפגועה ובעצמות, היתה לו אוטאומיטיס כרונית מלווה בתסמונת כאב כרונית האיש עבר עשרות ניתוחים שכל אחד מהם קשור בתחלואה ובתמותה וזה החמיר את מצבו. לאיש בשלביים מאוחרים של חיו היה איש שרתוק שנים רבות לכסא גלגלים עם קטיעה גבוה של גפה תחתונה שזה בעצמו מנבאה בפני עצמה תוחלת חיים מקוצרת. .."

     

    למטה מזה (בעמ' 16 לפרוטוקול) שוב נדרש ד"ר גבע לעניין:

    "ש. מה שדיברנו לפני ההפסקה, הסכמת איתי שאילו היה מדובר ב בריא ובנסיבות שהוא נפטר בגיל שלו, היית אומר שהסיבה הכי סבירה זה אירוע קרדיאלי?

    ת.  זה פחות או יותר.

    ש.  גם הסכמת איתי שהיו למנוח סיכון לטרשת עורפית.

    ת.  הסכמתי שלמנוח היה גורמי סיכון.

    ש.  אם כך האם העובדה שהמנוח היה חולה במחלות אחרות בעצם מוביל למסקנה שהוא לא מת מאירוע קרדיאלי.

    ת.  השאלה היא משקל יחסי שאתה נותן . איש איש בתחום מומחיותו, אילו היה אדם כמוך וכמוני אז הייתי נוטה לחשוב כמוך אבל מכיון שהוא לא היא איש בריא אלא מאוד חולה המשקל היחסי הוא אחר, התוצאה בסופו של דבר היא תוצאה אחרת. זה לא יוצא מאבחנה מבדלת אלא יורד למקום הרבה יותר נמוך. זה לא בלתי אפשרי אבל הרבה פחות סביר. אני לא יכול להגיד שזה בלתי אפשרי זה לא יהיה הוגן וישר להגיד כך..." 

     

    21. ד"ר ישראל תמרי ופרופ' עמיחי רובין מטעם המשיב סבורים אחרת.

     

    ד"ר תמרי בחוות דעתו מיום 14.6.2000 קבע בעמ' 3 לחוות הדעת (המסומנת מש/3) כי הסיבה השכיחה ביותר למוות פתאומי בנוכחות כל כך הרבה גורמי סיכון מובהקים לטרשת כפי שהיו אצל המנוח הינה אוטם שריר הלב. בחוות דעתו מיום 1.10.07 (המסומנת מש/2) קבע ד"ר תמרי בעמ' 3 לחוות הדעת כי גורמי הסיכון המובהקים שהיו אצל המנוח אינם קשורים לנכותו המוכרת, וגורמי סיכון אלה הם שגרמו קרוב לוודאי, בסופו של דבר למות המנוח. בחוות דעתו מיום 27.7.04 חזר ד"ר תמרי על חוות דעתו הקודמת וקבע במפורש כי למנוח היו גורמי סיכון רבים ומובהקים למחלת לב טרשתית. גורמים אלה, כך סבור ד"ר תמרי, אינם קשורים כלל לנכותו המוכרת. לטענתו, בהיעדר ניתוח שלאחר המוות לא ניתן לקבוע בוודאות ממה נפטר המנוח. אחת מהסיבות האפשריות יותר הינה הפרעת קצב קטלנית עקב איסכמיה או אוטם אקוטי של שריר הלב. גם אם מדובר במוות מסיבה קרדיאלית אין הדבר קשור בנכותו המוכרת של המנוח אלא בגורמי הסיכון שהיו אצלו ואשר לא היו קשורים לנכותו המוכרת.

     

    בעדותו (בעמ' 21 – 22 בדיון שהתקיים ביום 14.9.11) חזר ד"ר תמרי על מסקנותיו:

     

    "ש.  נכון שייתכן שהמנוח לא סבל בכלל מבעיה לבבית עובר למותו.

    ת. זה לא שייך, היתה לו טרשת גם בעורקים אחרים שזה הוכח. וזה כן שייך, היה לו גורמי סיכון רבים למחלת לב טרשתית הוא מת מוות פתאומי, מעל 90 אחוז היה לו מחלת לב טרשתית שגרמה לאסכמיה אקוטית והפרעת קצב קטלנית תוך כדי שינה. כוונתי כאשר אמרתי שהיו לו סימנים לטרשת אני מתכוון לממצאים בעורקי הצוואר. הביטוי הראשון למחלה טרשית היא מוות פתאומי, הרבה פעמים הביטוי הראשוני הוא מוות פתאומי.

    ש. סעיף 5 לחוות דעת משנת 2004 דף 2, נאמר ואני מצטט "נאמר מחלת לב קלינית ואוטם ישן.."

    ת. זה מה שכתוב בתיק.

    ש. אני ממשיך לצטט... "לא ראיתי אף סיכום מחלה בהקשר לכך.." היום אתה חוזר בכך.

    ת. אני אמרתי לפני שתי דקות שהביטוי הראשוני של מחלת לב טרשתית הוא מוות פתאומי. לא אמרתי מעולם שהיה לו התקף לב או תעוקת חזה או אי ספיקת לב, לא אמרתי שהיה לו את זה. אמרתי שבנוכחות גורמי סיכון כל כך מובהקים הסיכוי שהיה לו מחלת לב טרשתית גבוה שהביטוי הראשון שלה היה מוות פתאומי. הבאתי מאמר שצורף לחוות דעתי..." 

     

    22. גם בעמ' 3 לחוות דעתו מיום 10.05.04 (סומנה מש/4) קבע כי אין קשר בין פטירתו של המנוח לבין נכותו המוכרת. סבר כי קרוב לוודאי שהמנוח נפטר מאוטם לבבי חריף ו/או מהפרעת קצב .

     

    פרופ' רובין חזר גם בעדותו (בעמ' 31 לפרוטוקול הישיבה מיום 14.9.11) על האמור בחוות דעתו:

    "ש. האם היו לו תסחיפים ריאתיים?

    ת. לא שאני יודע, אבל באותו זמן לא היו שום סימנים של דלקת ורידים עמוקה בגפיים כסיבה לתסחיפים ריאתיים. אני יודע את זה לפי התיאור שקיים. לפי התיעוד שקיים לא היה סימנים לדלקת ורידים עמוקה בגפיים.

    ש. נכון שהוא ל COPD- ?

    ת. לא, לדעתי הוא מת מוות נשיקה.

    ש. אז ממה הוא מת?

    ת. אני כתבתי שקרוב לוודאי אוטם לבבי חריף או הפרעות קצב.

    ש. אבל תחום מומחיותך הוא ריאות ולא לב.

    ת. אני גם רופא פנימי.

    ש. אבל אתה לא קרדיולוג.

    ת. לא. כתבתי בחוות דעתי שקרוב לוודאי הוא נפטר מאוטם שריר הלב והפרעות קצב שזה גורם שכיח ביותר למוות נשיקה..."

     

    23. שקלנו את חוות דעת המומחים ואת עדויותיהם לפני ועדה זו וכאמור הגענו לידי מסקנה כי יש למנות מומחה נוסף, מומחה מטעם הוועדה אשר יחווה את חוות דעתו בנוגע לעניין שלפנינו.

     

    ההלכה הפסוקה קובעת במפורש כ המשפט (או במקרה שלנו הוועדה) מומחה מקצועי מטעמו, יש לתת משקל מכריע לממצאיו וחוות דעתו ורק בנסיבות נדירות יסטה מחוות דעת המומחה. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה ל ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור ל המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן (ראה: ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן נ' מונטי רבי, דינים עליון כרך טו, 580).

     

    מעבר לעובדה שחוות דעתו של מומחה הממונה על ידי ביהמ"ש הינה ככלל ניטראלית ואינה נוטה לצד זה או אחר, גם אם מומחה לא מונה בהסכמה (כמו בענייננו), נטיית בתי המשפט הנה להעדיף את חוות הדעת של מומחה מטעמו על פני זו של מומחים "מטעם", שכן חזקה עליו כי פעל באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים.

    יש לציין כי אין באמור כדי למנוע העלאת ביקורת עניינית על קביעותיו והערכותיו של המומחה. עם זאת, חוסר שביעות רצון של בעל דין, שעה שקביעות המומחה מטעם אינן תואמות את טענותיו, אינו בגדר ביקורת עניינית ואינו עילה לשלול את חוות הדעת או חלק ממנה. רק נימוק כבד משקל ובולט לעין יצדיק לדחות את קביעות מומחה מטעם בית משפט. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט גולדברג בע"א 558/96, 1240 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל חנן ו-32 אח' פ"ד נב (4), 563, בעמ' 569.

     

    "משממנה מומחה על מנת שחוות דעתו תספק ל נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח ש יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת...ל המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..."

     

    24. פרופ' אלדר קבע בחוות דעתו (ראה: בימ"ש/1) כי מותו של המנוח הינו מוות פתאומי כאשר לא ניתן לקבוע את סיבת המוות בוודאות. הסיבה השכיחה ביותר למוות פתאומי היא טרשת כלילית, אירוע כלילי חד ומחלת לב כלילית מאובחנת. לכן, למרות שלא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת המוות פרופ' אלדר קבע כי יש להניח בסבירות גבוהה שהמוות אכן היה מוות פתאומי לבבי. באשר לשאלה האם יש קשר בין הנכות המוכרת לבין מותו הפתאומי של המנוח המומחה השיב לשאלה בחיוב וטען כי יש קשר המוערך בכ – 40% בין הנכות המוכרת (קטיעת הרגל מעל הברך) לבין מותו של המנוח. פרופר אלדר העריך את השפעתם של גורמי הסיכון הנוספים למוות, שלא ניתן ליחסם ישרות לקטיעה, כגון: יתר לחץ דם, עישון כבד וכו' בכ – 60%.

     

    25. בחנו את חוות הדעת השונות אשר נפרשו לפני הועדה. לאור העובדה כי הדעות השונות כולן, למעשה מתבססות על השערות וסטטיסטיקות, דין הערעור מוכרע על יסוד נטל ההוכחה. למעשה כל חוות הדעת מדברות במישור הרפואי התיאורטי ובהשערות לגבי אפשרות כזו או אחרת בנוגע לסיבת המוות שכן לא בוצעה נתיחה שלאחר המוות במנוח. מטבע הדברים השערותיהם של כל המומחים שהופיעו לפני הוועדה לשאלת סיבת המוות הוודאית אינן מבוססות על עובדות מוצקות וודאיות אלא על השערות מלומדות. מכאן שכל מסקנה רפואית ויישומה על המקרה הספציפי שלפנינו אינו אפשרית בדרגה של וודאות. אולם כאמור, הפסיקה קבעה כי בשאלת הדיקותו ועוצמתו של הקשר בין השירות הצבאי לבין הפגיעה בחייל; החבלה שנחבל בה או המחלה שחלה בה נטיית בתי המשפט היא כי יש לפרשם ברוחב לב שלא לסכל את מטרת החיקוק הבא להיטיב עם אנשים הנושאים בסיכון מיוחד (ראה השופט זוסמן (כתוארו דאז) בע"א 55/69 ק"ת נ' , פ"ד כג(1)527, בעמ' 530). אינו משתית בהכרח את מסקנתו בדבר קיומו של קשר סיבתי משפטי על "המדד הרפואי", או הניתוח הסטטיסטי, אלא על מכלול הנסיבות והסתברותם ההגיונית של הגורמים המכריעים את הכף. בחינת ההסתברות מעוגנת בניתוח נתונים ונסיבות על פי התבונה המצויה לאור ניסיון החיים, תוך התייחסות לעובדות המוכחות, ולפי חוש הצדק. ככל שהתנאים יוצרי הסיכון מתקיימים במקרה הספציפי בצורה בולטת יותר, וככל שמספר הנתונים העובדתיים המצביעים על הסיכון לפרוץ המחלה הוא רב יותר כך עולה הסבירות להתקיימות הקשר הסיבתי המשפטי.

     

    26. בבחינת חוות דעתו של פרופ' אלדר, אשר לה נתנה הוועדה את המשקל הרב ביותר, עולה כי למעשה הקשר בין הנכות המוכרת (הקטיעה בקגל ימין) למות המנוח מוערך רק בכ – 40%. פרופ' אלדר העריך דווקא את השפעתם של גורמי הסיכון הנוספים, שלא ניתן ליחסם ישרות לקטיעה, כגון: יתר לחץ דם, עישון כבד וכו' בכ – 60%.

     

    אם כן, גם חוות דעת זו, אשר קובעת כי ישנו קשר בהסתברות ממשית בין הנכות המוכרת למות המנוח, אינה קובעת זו בדרגה הגבוהה %, ואינה מביאה את המערערת לסף ההוכחה הנדרש. מאחר והנתונים העובדתיים מצביעים על כך כי יש סיכויי גבוה יותר שגורמי הסיכון הנוספים הם אלה שגרמו למותו של המנוח (60% < 40%), המערערת למעשה לא הוכיחה ברמת הוכחה של למעלה מ – 50% כי יש קשר בין נסיבות פטירת המנוח לבין נכותו הקיימת שנגרמה בעת שירותו בקבע בשנת 1975.

     

    לאור כל האמור, דעת רוב חברי הוועדה (השופט י.וגנר וד"ר אלכסנדר קורת, כנגד דעתו החולקת של ד"ר דני בק כפי שתפורט להלן), הגיעו למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב.

     

    27. קראנו את חוו״ד המיעוט של ד"ר דני בק, ומסקנתנו כאמור שונה וברצוננו להדגיש את העובדות הבאות;

    התיזה (או השאלה הרפואית) שהועלתה בשאלה האם יש קשר בין קטיעת רגל לבין תמותה ממחלת לב, בגינה מונה מומחה מטעם הועדה, אומנם, כטענת המשיב, לא היתה שאלה במחלוקת בין הצדדים מלכתחילה ולא נדונה ע"י המומחים מטעמם. השאלה הועלתה  בדיוני חברי הוועדה. הועדה אשר אינה כפופה לפרוצדורה לצורך עשית דין צדק, מצאה לנכון על אף התנגדותו של בכ המשיב למנות מומחה את פרופ' אלדר.

     מומחה זה שקל את כל השיקולים והיה עליו להחליט מה הוא הגורם לפטירת המנוח האם עצם היותו כרות רגל השפיעה יותר על פטירתו מהגורמים הקונסטיטוציוניים שהיו למנוח.

    תשובותיו של פרופ' אלדר הן בחוות והן בחקירתו בפנינו התמצתה באחוזים סטטיסטיים הלקוחים ממאמרים שצוטטו בחוו"ד. בסופו של דבר קבע פרופ' אלדר למעשה, כי הגורמים האישיים אצל המנוח היו דומיננטיים יותר מאשר הגורם של כריתת הרגל (הנכות המוכרת) לפטירת המנוח ממחלת לב. למעשה קבע פרופ' אלדר כי לגורמים האישיים הקונסטיטוציונליים תרומה של 60% מול מול 40% אחוז שניתן לייחס למחלה לב עקב הנכות המוכרת (כריתת הרגל).

     

    כאמור כדי לשכנע את הוועדה היה על המערערת להוכיח את תביעתה בשיעור  של למעלה מ50%. למנוח לא נערך ניתוח שלאחר המוות ואין אנו יודעים ממה נפטר, לבד מההשערות המבוססות על סטטיסטיקה כנ"ל.

     

    משכך ולנוכח ממצאי מכלול חוו״ד מומחה מטעם המשיב ד"ר תמרי, שהיתה עדיפה בעיננו על פני חוו״ד המערערת, ד"ר גבע ואף לנוכח חוו״ד המומחה, פרופ' אלדר, שמינתה הוועדה הגענו למסקנה שהמערערת לא הצליחה להוכיח את טענותיה כי קיים קשר בין נכותו המוכרת של המנוח לבין פטירתו.

     

    לפיכך סבורנו כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב ודין הערעור להדחות.

     

    28.דעת מיעוט חבר הוועדה ד"ר דני בק

    פרופ' אלדר כתב בחוות דעתו על סמך מאמרים מהארץ ומחו"ל שבקבוצת קטועי רגליים מעל הברך על רקע טראומטי התמותה ממחלות לב גבוהה עד פי 2.2 מאשר בקבוצת הביקורת. עברתי על המאמרים הרפואיים שצוטטו ע"י פרופ' אלדר לדוגמה במאמר של מודן מתל השומר נמצאה תמותה של 21.9% בקרב קטועי רגל מעל הברך לעומת קבוצת ביקורת שבה התמותה הייתה 12.1%. גם המאמרים האחרים מציגים תוצאות דומות כאשר ההסברים לכך לא ברורים דיים. החוקרים מניחים שמתח נפשי, השמנה, שינויים בזרימת הדם בעורקים ותנגודת לאינסולין (דבר שהוכח בחלק מהמאמרים) הם חלק מהגורמים לעליה בתמותה שהיא בחלקה המכריע על רקע מחלת לב.

    פרופ' אלדר העריך בצורה מושכלת לפי הבנתו שהקטיעה תרמה 40% למותו את יתר 60% ייחס לגורמי סיכון אחרים שלהערכתו אינם קשורים לקטיעה (השמנה, עישון, יתר לחץ דם, שומנים גבוהים בדם וסוכרת.

    כדי להכריע במחלוקת הרפואית בין המערערת לבין המשיב על הועדה לשים על כפות המאזניים את כלל העדויות והראיות של הצדדים כאשר לחוות דעתו של פרופ' אלדר ,כמומחה מטעם בית המשפט ניתן את המשקל העיקרי. בסיכומו של דבר על הוועדה להשתכנע לצד מי נוטה הכף כשנטל ההוכחה הוא על המערערת.

    אין בידי להטיל ספק בחוות דעתו של המומחה שמונה על ידי הוועדה. אולם אין צורך להיות רופא מומחה וגם הגיונו של ההדיוט יקבל בהבנה שאדם שמוגבל בתנועה ובשלבים מתקדמים נמצא בכיסא גלגלים עם איכות חיים ירודה מאוד ישמין יעשן ויפתח סוכרת-כל אלא גורמי סיכון שפרופ' אלדר לא מייחס לכאורה לקטיעה.

    להבנתי, אין שום קשר ישיר בין התרומה של 40% הנזכרים בחוות דעת המומחה לבין המושג המשפטי; להשתכנע מעל 50% מי מהצדדים צודק.

     

    לטעמי, תרומה של 40% היא תרומה גבוהה מאוד ולכן סביר ביותר שאלמלא תוספת זו שקשורה לנכות המוכרת- קטיעה מעל הברך - המנוח היה ממשיך בחייו עוד מספר שנים מבחינה סטטיסטית.

    לפיכך, להערכתי כרופא חבר הוועדה, הכף נוטה לטובת המערערת.

     

    29. בנוסף ברצוני להתייחס לנקודות חשובות מתוך החומר שבתיק שמחזקות את ההחלטה הזו ושמתמודדות עם טענות המשיב.

     

    (1).ד"ר תמרי כותב שלמנוח היו גורמי סיכון רבים עישון כבד יתר שומנים יתר לחץ דם סוכרת ועודף משקל.

    ניתן ליחס בסבירות גבוהה את סוכרת עודף המשקל ובמידה מסוימת גם את העישון הרב לעובדה הידועה של תנגודת לאינסולין חוסר הניידות ומצבי הלחץ הנפשי בהם היה נתון המנוח שנים רבות. הדבר צוין ע"י ד"ר גבע ומתאים לכתוב במאמרים.

     

    (2). בסיכומים של המשיב (סעיף 23) נטען שפרופ' אלדר היה אמור רק לבדוק את חוות הדעת של מומחי הצדדים ולא להביא ראיות חדשות. טענה זו לא עומדת במבחן הצדק הבסיסי. תפקיד הוועדה להגיע לחקר האמת על סמך ראיות יהיה מקורן אשר יהיה ובלבד שהושגו על פי חוק.

     

    (3).בסעיף 29 בסיכומי המשיב הוא מנסה שלא לכלול את המנוח בסטטיסטיקה שמופיעה במאמרים (תמותה של פי 2.2 בקבוצת הקטועים ופי 3.3 תחלואת לב טרשתית) בטענה שלא הוכח שהתקיימו במנוח התיאוריות שעשיות להסביר את הנתונים הסטטיסטים. ראשית אין צורך להוכיח זאת על בסיס פרטני ואין בכך לשנות כהוא זה את הנתון הסטטיסטי שחוזר על עצמו במספר מאמרים ושהמשיב לא הפריך. יתרה מזאת המנוח סבל מסוכרת ומסטרס.

     

    (4).בעיון בחוות דעתו של ד"ר גבע (מטעם המערערת) בלי קשר לטענותיו על סיבת מותו של המנוח וללא קשר לעובדה שהוא לא התייחס לקטיעה כגורם אנו מוצאים פירוט מלא של השתלשלות המאורעות הרפואיים מאז פציעתו ב3.9.1975 עד למותו ב30.12.2003 בגיל 54!!. קשה להבין את המהלך הטראגי בעקבות פציעתו והעובדה שמשך השנים הרבות המערכת לא מצאה פתרון לייסוריו למרות אין ספור של פניות למגוון גורמי הרפואה. חייו של גבר בן 27 הפכו לחיי ייסורים מתמשכים. המנוח היה נכה צה"ל מוכר על רקע ברור שלא היה נתון למחלוקת אשר סבל 28 שנה סבל בל יתואר ויחד איתו בני משפחתו. לעניות דעתי העדויות הרפואיות והצדק הבסיסי מטים את כף המאזניים לטובת המערערת.

     

    לכן אילו נשמעה דעתי, סבורני כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי קיים קשר סיבתי בין פטירת המנוח לנכותו המוכרת וכי המערערת זכאית לקבל את התגמולים על פי החוק.

     

     

     

     

    תוצאה;

     

    30. אשר על כן, בדעת רוב חברי הוועדה (יו"ר הוועדה, השופט י. וגנר וחבר הוועדה ד"ר אלכסנדר קורת), כנגד דעתו החולקת של חבר הוועדה, ד"ר דני בק - הערעור נדחה.

     

    בנסיבות אין צו להוצאות.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

     

    ניתנה היום, י"ז אב תשע"ד, 13 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.

     

     

     

     

     

    Picture 1

     

    תמונה 5

     

    תמונה 2

    יעקב וגנר, שופט בכיר

    יו"ר הוועדה

     

    דר' דן בק

    חבר הוועדה

     

    דר' אלכס קורת

    חבר הוועדה

     

     

     

     

     

    Picture 1

     

     

     

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ