1. זוהי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מיום 12.9.04 בתיקים מאוחדים עמ"ק 384/02 + 390/02 (להלן: "
התיקים המאוחדים"), כל זאת עד למתן פסק דין בערעור שהוגש ע"י המבקשים על החלטת ביהמ"ש לענינים מקומיים בפתח תקוה מיום 2.4.06, במסגרת בקשה שהוגשה שם לדחיית מועד היכנסם לתוקף של צווי סגירה לעסק שניתנו במסגרת גזר הדין עוד מיום 12.9.04.
המדובר בגזר דין שניתן ע"י ביהמ"ש קמא בשנת 1994, כל זאת במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, לאחר שהורשעו בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, כאשר במסגרת אותם תיקים עתרה התביעה למתן צווי סגירה תוך תקופה של 12 חודשים, בעוד שהמבקשים עתרו למתן ארכה של 18 חודשים עד להיכנסם לתוקף של צווי הסגירה הנ"ל וביהמ"ש קמא בגזר דינו מצא להקל עם המבקשים ולהיטיב את מצבם באופן שהעניק להם את הארכה המקסימלית לה הם עתרו, דהיינו 18 חודשים, כל זאת עפ"י המוסכם בין הצדדים.
2. ביום 6.3.06 הגישו המבקשים בקשה לדחיית מועד היכנסם לתוקף של צווי הסגירה (צו איסור שימוש במקרקעין, צו סגירה וצו איסור עיסוק בחצרים) מנימוקים שפורטו באותה בקשה, אך ביהמ"ש קמא דחה בהחלטתו מיום 2.4.06 את הבקשה.
3. לטענת המבקשים, ראוי שבימ"ש זה יעכב את ביצוע גזר הדין של בימ"ש קמא משנת 1994, כל זאת בשים לב לשני טעמים עיקריים המצדיקים קבלת הבקשה; האחד, סיכוייו הבולטים של הערעור שהוגש ע"י המבקשים, כך להערכת המבקשים עצמם, כאשר המבקשים טוענים שהחלטתו של בימ"ש קמא להעדר סמכות להארכת תוקף צו סגירה לפי חוק רישוי עסקים, אינה החלטה נכונה, כל זאת בשים לב לעובדה שבתי המשפט עד שלב זה התחבטו לא מעט בשאלת סמכותו של ביהמ"ש לענינים מקומיים להזדקק לסמכות שכזו, והסוגיה טרם הוכרעה ע"י ביהמ"ש העליון.
המבקשים מפנים את ביהמ"ש לע"פ 10523/05 מאפיית אריאל נ' מ"י, שם עיכבה כב' השופטת ארבל את ביצוע צו הסגירה עד למתן החלטה בערעור, על אף שגם שם הועלתה אותה טענה בדבר העדר סמכות של ביהמ"ש להאריך תוקף צו סגירה לפי חוק רישוי עסקים, מהטעם שמדובר בטענה משפטית שראוי שתוכרע ע"י ביהמ"ש העליון.
המבקשים מעלים נימוק נוסף המצדיק, להערכתם, קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור וטעם זה נעוץ בנזק הכלכלי הבלתי הפיך שייגרם למבקשים במידה ובימ"ש זה לא ייעתר לבקשה, כאשר לטענתם מדובר בעסק של חברה המפעילה מספר עסקים דומים ברחבי הארץ וסגירתו של העסק הספציפי הזה תביא לפגיעה מהותית בעסקיה הכוללים של החברה, שלא לומר שמדובר בעסק שמעסיק כ- 16 עובדים שפרנסתם תלויה בהחלטת ביהמ"ש, עסק שהושקע בו סך של כמיליון דולר לצורך הכשרתו והפעלתו ככזה. סגירת העסק תביא בהכרח לפגיעה במוניטין של החברה ולנזק כלכלי אדיר שקשה להעריכו בשלב זה.
4. מאידך, התנגדה ב"כ המשיבה בתוקף לבקשה בשלל טענות שאין מצדיקות להערכתה קבלת הבקשה, בראש ובראשונה הערכת המשיבה שסיכויי הערעור על ההחלטה אינם גבוהים וזאת בלשון המעטה (להערכת ב"כ המשיבה, מדובר בסיכויים אפסיים); העובדה שמדובר בערעור על פסק דין שהינו חלוט, ערעור שמוגש בחלוף למעלה משנה וחצי מאז מתן גזר הדין והוא בעצם מהווה ערעור על החלטת ביניים שאין למבקשים זכות לערער עליה כהחלטה עצמאית; אין כל הצדקה למתן היתר להמשך הפרת החוק וחילולו באופן כה בוטה כפי שנעשה ע"י המבקשים, כאשר ההליך מתנהל מזה כ- 4 שנים וצפוי להמשיך להתנהל עוד מספר שנים רב, אם אכן ביהמ"ש יעתר לבקשה ויעכב את הביצוע; אין כל סיכוי שבקרוב יקבל העסק רשיון או היתר לשימוש חורג, כל זאת בשל המצב התכנוני במתחם.
5. שמעתי את טענותיהם של באי כח הצדדים בפניי ונתתי את דעתי לכל הנימוקים שהועלו ע"י המבקשים, לפסיקה שהוגשה על ידם (כולל החלטתה של השופטת שיצר) והגעתי לכלל תוצאה שאין בידי לקבל את עתירת המבקשים לעכב את ביצועו של גזר הדין שקבע מועד לכניסתם לתוקף של צווי הסגירה עד להכרעה בערעור שהוגש ע"י המבקשים, כל זאת מהטעמים שיפורטו להלן:
על ביהמ"ש במקרה שכזה לאזן בין האינטרסים הראויים, כאשר מחד, עומדים השיקולים של סיכויי המבקשים בערעור, סיכויי המבקשים לקבלת היתר בעתיד, החשש לגורל פרנסתם של העובדים, הנזק הכלכלי המשמעותי שעלול להיגרם למבקשים במידה וביהמ"ש לא ייעתר לבקשה, העובדה שהמשיבה הסכימה ליתן להם ארכה במסגרת התיק העיקרי בבימ"ש קמא (הכוונה להסדר הטיעון בביהמ"ש קמא, שם הסכימה המשיבה למתן ארכה לפחות לתקופה של 12 חודשים). אין ספק שמדובר בשיקולים כבדי משקל שאין ביהמ"ש יכול להתעלם מהם וראוי ליתן להם את המשקל המתחייב.
מאידך, על כפות המאזניים עומדים גם שיקולים אחרים כמפורט בתגובת המשיבה שעל ביהמ"ש לשוקלם היטב ולאזן בינם לבין השיקולים הראשונים, ובין היתר העובדה שהמבקשים נכנסו לתוך אותה התקשרות חוזית לגבי העסק ביודעם היטב על הסיכונים הקיימים למתן צווי סגירה הואיל ולא קיימת תב"ע המתירה פתיחת עסקים במתחם, העובדה שמדובר בעסק שפעל לאורך זמן רב ללא היתר כדין, העובדה ששימוש חורג לא ניתן למבקשים אלא לאחרים עד שנת 2001, העובדה שמדובר בעסק מסחרי גרידא הפועל עפ"י אינטרס של כדאיות כלכלית וידע היטב את הסיכונים הצפויים לו בעצם כניסתו למתחם זה, הסיכוי הרחוק לקבלת היתר שמצריך שנים רבות של המשך ניהול העסק ללא היתר, עקרון שלטון החוק והאינטרס הציבורי של ניהול עסקים ללא היתר.
6. ביהמ"ש התייחס לא פעם ולא פעמיים לאינטרס הציבורי של כיבוד שלטון החוק ושוויון הכל בפני החוק במקרים כגון המקרה שבפניי, שעה שהוא נדרש להכריע בסוגיה של מתן ארכה להמשך הפעלת עסק ללא רשיון, גם כאשר למבקש עומדים טעמים הומניטריים כבדי משקל שמצדיקים התחשבות עימו, אך לא אחת ביהמ"ש נדרש לסרב לבקשה שכזו נוכח עליונות עקרון שלטון החוק והאינטרס הציבורי בהעדפת עקרון זה.
למרבה הצער השתרשה נורמה פסולה במחוזותינו ותקעה לה שורשים עמוקים, שעה שיזמים ובעלי עסקים הפכו את סדר בראשית במובן זה שהתעלמו מהוראות חוק תכנון ובניה וחוק רישוי עסקים, וכדי להרוויח זמן, משאבים וכסף, בחרו הם בשיטה של בניית עסק ופתיחתו ללא קבלת היתרים מתאימים ורק לאחר מכן פניה לרשויות המוסמכות בבקשה לקבלת היתרים כמתחייב בחוק, כאשר בין לבין אם הרשות פנתה לביהמ"ש ועתרה להוצאת צווי סגירה שיפוטיים או פעלה להוצאת צווים מנהליים, נהגו אותם יזמים ובעלי עסקים לפנות לביהמ"ש בעתירה לעיכוב ביצוע אותם צווים באמתלות שונות ומשונות שעיקרן אותו נימוק של הפסד כלכלי ניכר שעלול להיגרם להם במידה וביהמ"ש לא יעתר לבקשה שכזו.
הוראות חוק התכנון והבניה והוראות חוק רישוי עסקים אינם בגדר סרח עודף שרשאי אדם לקיימם ורשאי אדם להפרם כראות עיניו, על סמך שיקולים כלכליים שלו, של רווח והפסד, כאשר ברי לכל שברוב המקרים ליזמים צפוי רווח כספי גדול יותר אם יפעלו לפי הנורמה הפסולה של הקמת עסק ופתיחתו ורק לאחר מכן פניה לרשויות בבקשה לקבלת היתר - וביהמ"ש אינו יכול ליתן ידו לתופעה פסולה זו ע"י הושטת והענקת הסעד, לפנים משורת הדין, שניתנים מטעמים הומניטריים לאותם בעלי עסקים, גם כאשר טעמים שכאלה קיימים ויש להתחשב בהם.
עקרון שלטון החוק הוא עקרון על בשיטת המשפט שלנו ובהיותו בעל משקל נכבד ועדיף, חייב הוא להוביל למסקנה אחת ויחידה שכדי לעקור תופעה פסולה זו מן השורש, ראוי להחמיר עם היזמים ובעלי העסקים ולהקפיד שאלה ימלאו אחר הוראות החוק המתחייבות ככתבן וכלשונן, כל זאת על מנת להשוות את מצבם לבעלי עסקים ויזמים שפועלים עפ"י דין, ולא להעניק לעבריין את היתרון על פני אותו אזרח שמעדיף לקיים את הוראות החוק באופן של הענקת יתרון כלכלי משמעותי לעבריין על פני האזרח מקיים החוק.
גם אם קיימים טעמים הומניטריים כאלה ואחרים כגון המשך העסקתם של 16 עובדים, שיש להניח שהם מפרנסים של משפחות, כמו גם השיקול הכלכלי של הפסד ניכר שעלול להיגרם למבקשים, הרי שיקולים אלה בטלים בשישים וזניחים ביחס למשקלו של אינטרס שלטון החוק ושוויון הכל בפני החוק, במובן זה שהאינטרס האחרון חייב לגבור במקרה זה על מנת שהחוטא לא ייצא נשכר והאזרח שומר החוק יידע ידוע היטב שביהמ"ש ורשויות אכיפת החוק אינם מפלים אותו לרעה למול אזרח שבוחר במודע להפר את הוראות החוק.
7. קבלת הבקשה לעכב את ביצוע גזר דינו של בימ"ש קמא, כאשר יש להדגיש את העובדה שגזר הדין ניתן במסגרת הסדר טיעון מוסכם בין הצדדים, מקל וחומר כאשר בימ"ש קמא בחר לבוא לקראת המבקשים והעניק להם את האורכה המקסימלית עפ"י הסדר הטיעון - משמעה המשך רמיסת החוק לפרק זמן של שנים, מבלי שבפני ביהמ"ש יוצג מועד משוער לקבלת היתר בין לשימוש חורג ובין להפעלת העסק.
אין זה ראוי שביהמ"ש יעניק אורכה בלתי מוגבלת בשנים למבקשים להמשיך ולנהל את עסקם ללא רשיון ובניגוד לצווי ביהמ"ש.
השיקול של אורך הזמן הנחוץ עד להחדרת תכנית בנין עיר חדשה המתירה שימוש מסחרי במתחם זה, אם בכלל תאושר תכנית כזו בשנים הקרובות, הוא שיקול שאין ביהמ"ש יכול להתעלם ממנו במובן זה, שאם אכן יש מקום במקרים חריגים ליתן אורכה להמשך ניהול עסק עד להסדרת רישויו כדין, הרי שיקול שכזה לא קיים במקרה זה.
מבלי להכריע בשלב זה בהיבט המשפטי של הסוגיה שהעלו הצדדים בכל הנוגע לסמכותו של ביהמ"ש קמא להאריך תוקף של צו סגירה שניתן עפ"י חוק רישוי עסקים (מחלוקת שקיימת אך ורק בנוגע לחוק זה שלא כמו בחוק תכנון ובניה, שם אין מחלוקת בדבר סמכות ביהמ"ש קמא להעניק אורכה שכזו), הרי דומה שמקרה זה, בו ברור על פניו, שנחוצה אורכה של שנים רבות, שאין לדעת בשלב זה איך ומתי יסתיים הליך התכנון של המתחם, אין כל מקום למתן אורכה של מספר שבועות או חודשים, שעה שברור לביהמ"ש שדרושים שנים רבות עד להכשרת העסק לפי החוק, אם אכן בסופו של הליך יוכשרו העסקים במתחם כמבוקש ע"י המבקשים.
