מסיקה נ' מדינת ישראל - משרד החינוך

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:

1.תביעה זו עניינה עתירת התובעת לקבל מהנתבעת פיצויי הלנת שכר בגין איחור בתשלום הפרשי שכר. יובהר, כי בתביעה הוגשה עתירה נוספת לתשלום דמי הבראה וביגוד, ברם לאחר הגשת כתב ההגנה הבהירה התובעת, כי היא מוותרת על תביעתה בגין רכיבים אלו (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 24.7.16, שורה 9).

2.ביום 8.4.18 נערך דיון הוכחות.

3.לטענת התובעת במשך 37 חודשים (שנות הלימוד תשע"א, תשע"ג-תשע"ה) השכר המשולב ודרגת השכר שלה היו שגויים וזאת למרות ידיעת משרד החינוך בדבר הטעות בהמרת השכר לרפורמת אופק חדש בשנת 2011. לגרסת התובעת כתוצאה משגיאה זו משכורתה נפגעה הן מבחינת השכר המשולב והן מבחינת התוספות האחוזיות הנלוות. רק במשכורת חודש 11/15 נעשה תיקון (אם כי שגוי) וזאת לאחר פניות רבות של התובעת לנציגי הנתבעת.

4.נציגת הנתבעת מנגד טענה בתצהירה (עליו לא נחקרה), כי התובעת פנתה לגזברות בבקשה להחיל עליה את ההטבה של נפגע רפורמה רק בחודש 8/13. למרות הזנת הנתונים באותו חודש, בגלל שלא ניתן היה לבצע תיקון באופן ממוחשב לאור העובדה שהיו 5 שנות חל"ת בין עבודתה של התובעת בחט"ב בעולם הישן לבין הצטרפותה לאופק חדש ביסודי, לא עודכנה הדרגה מיד עם פנייתה. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לעדכון במחשב בוצע תיקון ידני ביום 19.11.15. במסגרת דיון ההוכחות ציינה ב"כ הנתבעת, כי לא הייתה כוונת זדון או כוונה כלשהי שלא לשלם לתובעת את הסכום כפי ששולם לה בסופו של דבר. לגרסת הנתבעת, הדבר נבע בשל תקלה בתום לב ובשל הנסיבות המיוחדות.

דיון והכרעה:

5.בע"ע (ארצי) 33774-10-10 מרכז תרבות באופקים ע"ש סמואל רובין – אמיר אוזן (ניתן ביום 30.5.16) סוכמה ההלכה בעניין פיצויי הלנה כדלקמן:

"בפסק הדין בעניין מוטור אפ [ע"ע (ארצי) 473/09 מוטור אפ בע"מ – יניב ורד [פורסם בנבו] (1.11.2011)] עמד בית הדין על מהותם של פיצויי ההלנה, תכליתם ודרך הפעלת שיקול הדעת בפסיקתם.

54. אשר לתכלית: פיצויי ההלנה נועדו "לשמש תמריץ כלכלי מרתיע מפני הפרת הוראות החוק". תכלית נוספת היא "מתן פיצוי הולם לעובד אשר לא זכה לקבל את שכר עבודתו במועד, תוך הכרה בכך שכאשר מדובר באי תשלומו של שכר עבודה, עליו מתבסס האדם למחייתו וכנגדו העמיד את כושר עבודתו, לא די בשמירה על ערך הכסף ויש לקחת בחשבון את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כאדם ולתנאי מחייתו הבסיסיים". (עניין מוטור אפ, סעיפים 17 ו- 18 לפסק הדין).