דרום (מחוזי) 114/16

הנאשם, רס"ל ס.ג, הורשע עפ"י הודאתו בעבירות של אי שמירתו של נשק והתנהגות שאינה הולמת.

          כעולה מכתב האישום והפרטים הנוספים, במועד מדויק שאינו ידוע, בין החודשים יוני עד דצמבר 2013, ביצע הנאשם מסדר לרכבי הכוננות ביחידתו, במסגרת תפקידו כע' אחראי הבונקר. במהלך המסדר, איתר עודף של XX רימוני הלם/סנוור, ו-X רימוני יד עשן אפור (להלן: הרימונים). כחלק מתפקידו, היה עליו להשיב את הרימונים לבונקר היחידתי, אך מכיוון שבאותה העת, לא היה ברשותו מפתח לבונקר, הניח את הרימונים בתיקו האישי. בהגיעו לביתו שבאריאל, הוציא הנאשם את הרימונים מן התיק והניחם בחדרו, שם נותרו במשך כשנה ומחצה. באותה תקופה, שכח כי הרימונים מצויים אצלו, הגם שהוריו העירו לו, בשתי הזדמנויות, על דבר הימצאותם של הרימונים, וציינו בפניו כי עליו להשיבם לרשות הצבא.

          ביום 06/04/15 שוחרר הנאשם משירות סדיר. כשלושה חודשים ומחצה לאחר מכן, לקראת מעבר דירה, החליט להיפטר מן הרימונים, והשליך אותם, כשהם בתוך שק, אל תוך פח אשפה באחד מרחובות עירו. הרימונים אותרו ע"י האחראי על איסוף האשפה בעיר אריאל, אשר דיווח על מציאתם למשטרת ישראל. בעקבות קבלת הדיווח נגבתה עדותה של אזרחית, אשר הבחינה בנאשם משליך את השק אל פח האשפה. לפי התיאור שמסרה, אותר הנאשם.

          בחוות דעתו של חבלן מטא"ר (ת/3) נכתב, כי ייעודם של רימוני ההלם/סנוור בהם מדובר הוא יצירת הבזק ואפקט הלם, לפיזור הפגנות והשתלטות על מבנים. בעת התפוצצותם, יוצרים הרימונים קול נפץ עז, המלווה בX, X X – ובכוחם להזיק לאדם. גם בכוחם של רימוני העשן להזיק לאדם בעת פעולתם.

2. הנאשם גוייס לצה"ל בחודש מרץ 2010, ושירת בחטיבת גבעתי כלוחם וצלף חי"ר, כמ"כ וכרס"פ יח"ש. בחודש מרץ 2013 גוייס לשירות קבע, אותו סיים כאמור בחודש אפריל 2015. בתעודת השחרור (ס/2) נכתב בין היתר כי היה עצמאי בביצוע תפקידו, מקצועי, בעל מוסר עבודה גבוה ואחראי. הוצגו לנו גם שורה ארוכה של תעודות הצטיינות שקיבל לאורך שירותו (ס/4), וכן מכתב המלצה מרס"ן בניה שראל ז"ל (ס/3), המסביר כי לאור הצטיינותו של הנאשם בשירות, הוחלט להוציאו לקורס מפקדים, חרף השלב המאוחר בשירותו, וכי לאור הישגיו הנוספים כמפקד, הוחלט להותירו בגדוד "שקד" כנגד בשירות קבע, המוביל את תחום הצליפה בגדוד. עד סיום תפקידו של רס"ן שראל ז"ל בפלוגה המסייעת בגדוד, משך כשנה ומחצה, שימש הנאשם כמפקד מחלקת הצלפים בפלוגה, הוביל את לוחמיו להישגים רבים, כקצין לכל דבר, ופיקד על מארבים בעזה ומעצרים רבים באיו"ש, תוך שהוא מגלה מקצועיות, חריצות ומסירות.

          לשאלתנו, מסר הנאשם כי גם במבצע "צוק איתן" שימש כמפקד מחלקת צלפים בפלוגה המסייעת, בקו כיסופים ובפעילות המבצעית במחנות במרכז רצועת עזה.

3. בעדותו לפנינו, הסביר הנאשם כי בעת שגילה את עודפי הרימונים, היה הסמ"פ, שהוא אחראי האמל"ח בפלוגה, בחופשה, והחזיק ברשותו את המפתח לבונקר. הנאשם העביר את הרימונים העודפים אל תיקו האישי, כדי שניתן יהיה להכניסם אל הבונקר עם שובו של הסמ"פ. בפועל, עקב חוסר תשומת לב, נטל אותם, בתיקו האישי, לביתו, אליו יצא יום או יומיים לאחר מכן, והבחין בהם רק לאחר הגעתו לשם. הוא ריכז את הרימונים בשק, והניח אותם מעל הארון בחדרו, שכן באותה עת התגורר עם המשפחה ואחותו הקטנה. מאז, שכח את דבר קיומם של הרימונים. ההורים אמנם הזכירו לו את העניין בשתי הזדמנויות, ובאחת מהן, אף פנה אל הסמל שלו, כדי להעביר אליו את הרימונים – אך היות שהאחרון שהה בבסיס, הדבר לא הסתייע. מכל מקום, עד לשובו אל היחידה שכח לקחת בחזרה את הרימונים עימו. באותה תקופה, יצא לביתו רק אחת למספר שבועות, ו"זה לא ישב לו על הראש". לאחר השחרור משירות, לקראת מעבר דירה, סידר את חדרו, וגילה את השק ובו הרימונים. הוא שוחח עם חבר מן היחידה, אך באותה עת, היה הגדוד בגזרת הר דב, שאינה נגישה עבורו. אפשרות נוספת, של השבת הציוד לצבא או למשטרה, לא ננקטה על ידו - שכן באותה עת, היה בהליך של מיונים ליחידה לאבטחת אישים במשרד החוץ, וחשש כי אם יודיע על הרימונים, יפגע הדבר בסיכוייו לקבל את התפקיד. הוא גם לא סבר כי ייגרם נזק כלשהו אם ישליך את הרימונים לאשפה, שכן אף שמדובר בנשק, הרימונים לא נתפסו בעיניו כמסוכנים: "אם אחותי החורגת היתה משחקת בזה אז זה לא נעים אם זה יתפוצץ. זה נכון שאותו אפקט יכול היה לקרות גם אם היו פותחים את זה בתוך פח האשפה אבל אין סיכון חיי אדם, או פציעה, אלא רק הלם או סינוור לכמה שניות, תלוי אם זה מקום סגור או פתוח".

          בסופו של דבר, לא התקבל למשרה במשרד החוץ. בעקבות סכסוך עם אמו החורגת, עבר לראשל"צ. הוא מתגורר עם סבתו, המצויה בקשיים כלכליים (ס/5), והוא מסייע לה, בעבודתו כמאבטח וכראש משמרת ביטחון במכון הוולקני בעיר.

4. לשאלות בנושא, השיב הנאשם כי ה-X הוא שחתום על התחמושת ביחידה. כל מפקד היוצא למארב חותם על התחמושת הנלקחת על ידו, ומזדכה עליה בסיום הפעילות. ברכבי X והX (בהם נמצאו, כזכור, הרימונים הנדונים) מצויה התחמושת באופן קבוע, ללא X. לדבריו, בגדוד עצמו X X X X X X X, ולכן לא קיבל תזכורות בעניין הרימונים מן היחידה. מן המסמך ס/1 שהגיש הסניגור, עולה כי בשעת X, אכן לא מתבצעת ספירה של X הגם שהסמ"פ אמור לבצע ספירה X שלהם כאשר הגדוד נמצא ב'קו'. כך או כך, בתקופת שירותו של הנאשם בגדוד לא נרשם חוסר ברימונים או באמל"ח אחר כלשהו.

טיעוני הצדדים

5. התביעה הדגישה את הסיכון לזולת עקב הותרתם של רימונים רבים בביתו של הנאשם, ללא השגחה, ובהמשך עקב השלכתם על ידו לרשות הרבים. גורמים פליליים או עויינים אף הם עלולים היו לשלוח את ידם ברימונים. לכתחילה, עקב הוצאת האמל"ח מן הבסיס – היה במעשיו של הנאשם גם כדי לפגוע במוכנות ובכוננות יחידתו. התנהגותו של הנאשם מגלמת רשלנות חמורה וחוסר אכפתיות, בהינתן העובדה כי הוריו הזכירו לו, בשתי הזדמנויות, כי עליו להשיב את הרימונים לרשות הצבא. התייחסותו המקלה לסיכון שברימוני ההלם והעשן מצדיקה החמרה בענישה, מטעמי הרתעת היחיד (כמי שעוסק גם כיום באבטחה) והרבים. לאור האמור, עתרה התביעה להטלת עונשי מאסר בפועל, מאסר מותנה וכן הורדה לדרגת טוראי, עקב הכשל הפיקודי שבמעשים.

          הסניגור, מצידו, הדגיש כי אף שבכוחם של הרימונים דנן לגרום לנזק, המדובר בנזק המצוי ברף הנמוך של הסיכון. בפועל, כעולה מס/1 הנזכר לעיל, לא נגרמה פגיעה כלשהי לכוננות היחידה, שכן לא דווח על חוסר כלשהו באמל"ח באותה תקופה. הזמן שחלף מאז המקרה ועד מיצוי ההליך המשפטי היה ממושך, והשליך על חייו של הנאשם בכל היבט. מאסר בדרך של כליאה, או מאסר בדרך של עבודה צבאית לתקופה משמעותית, עלולים להביא לפיטוריו של הנאשם מעבודת האבטחה – אותה הוא מבצע היטב, כפי שביצע את תפקידו בשירות החובה והקבע. הורדתו לדרגת טוראי עלולה להביא לכך שלא ייקרא לשירות מילואים, חרף תפקידו החיוני. אף שאי החזרת האמל"ח ליחידה איננה תקינה, ניתן להבינה, עקב חששו של הנאשם מפגיעה בהליך המיונים למשרד החוץ, בו לקח חלק באותה עת. מכל מקום, בחקירה נטל מייד אחריות על המעשים, והצר עליהם, באופן המאפשר הסתפקות בענישה מקלה.