החלטה
מונחת בפני בקשה לפירוקה הזמני של חברת תדהר תעשיות נגרות בע"מ (להלן: "תדהר" או "המשיבה 1"). החברה שפירוקה מתבקש (בשמה הקודם טופז תעשיות מטבחים (1990) בע"מ) עסקה בייצור מטבחים. הבקשה בפני הינה בקשתו של ספק בגין חוב שאינו שנוי במחלוקת לכשעצמו, ענין עליו מבוססת הבקשה לפירוק קבוע. הבקשה לפירוק זמני מבוססת על טענות לניצול לרעה של המבנה התאגידי לשם ריקון והברחת נכסים. כמו כן, מבוססת הבקשה לפירוק זמני גם בטענות העולות מדו"ח רישום נכסים שבוצע בחברה לאחר הגשת הבקשה הראשונה.
לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים כולל עמדת המתנגדת הנוספת וכונס הנכסים הרשמי ניתנת החלטתי זו;
1.החברה שפירוקה מתבקש הינה למעשה חלק מקבוצת חברות אשר כוללת אותה עצמה, את חברת הבת שהיוותה כנראה את נכסה העיקרי – שיווק ארמון ונגרות בע"מ (ובשמה הקודם: טופז מטבחים ישראל 1996 בע"מ). שתי חברות אלו – והדבר עולה אף מתגובות המשיבים נוהלו בידי אותו בעל שליטה. הצלע השלישית במשולש הינה חברת טופז אומנות למטבח בע"מ (ובשמה הקודם: חברת היי סיין – מרכז הציוד לבית ולגן בע"מ) אשר רכשה הלכה למעשה את כל נכסיה ופעילותה של חברת הבת (ויתכן אף את רוב נכסיה של תדהר עצמה). זאת, בהסכם אשר המבקשת תוקפת ארוכות את האוטנטיות ואת תום הלב שבו חרף העובדה כי חברה זו (אשר מתנגדת לפירוק והגישה כתב טענות הדומה עד מאוד לטענות תדהר עצמה) רשומה לכאורה על שמו של צד ג' בראש פינה עולות תמיהות לגבי קרבתה היתרה לשתי החברות הקודמות בין היתר בגין הסכמים ושילובי פעילות הנלווים הרחוקים מאוד ממסגרת המקובל בין צדדים זרים.
2.בנסיבות המקרה הרי שבכל הנוגע לרובד הבסיסי של הבקשה, קרי, קיומה של עילת פירוק קבוע כנגד תדהר הרי מן הראוי "להתחיל מן הסוף" ולהבהיר באורח חד משמעי: לו עסקינן היום בפסק הדין לענין הפירוק הקבוע הרי שלא היה מנוס ממתן צו פירוק לאלתר וזאת חרף כל טענותיהם של המשיבות.
אבהיר דברי; ענין לנו בחוב לספק, חוב שאינו שנוי במחלוקת, ואף המשיבות אינן מתכחשות לקיומו ולעובדה כי לא שולם. זאת ועוד; אמנם המשיבות טוענות כי לא הוכחה חדלות פרעון אלא שבכך הם מתעלמות מן העובדה כי אי תשלום לאלתר של חוב שפרעונו נדרש באופן מפורש עשוי להקים לכשעצמו חזקת חדלות פרעון כנגד החברה החייבת.
לא זאת אלא אף זאת; טענותיהם של המשיבות בכל הנוגע למצב החברה סותרות הלכה למעשה זו את זו. בידן האחת הן טוענות לכך כי לא הוכחה חדלות פרעון ואילו בידן השניה הן מבהירות כי לחברה נושים רבים בסכומים גדולים אשר ממתינים בסבלנות לפרעון חובותיהם וכי לא זאת בלבד שאין לחברה נכסים ניתנים לתפיסה אלא שאף מתן צו פירוק לא יאפשר מימוש כלשהו לטובת הנושים הרגילים ולא יעלה "בחכתו" נכסים כלשהם.
3.תמונה מסתמנת זו של חדלות פרעון מועצמת דווקא בשל העולה מטענות המשיבות עצמן. בשל חשיבות הענין אחזור ואדגיש; דבריי אלו אינם מסתמכים על החלקים השנויים במחלוקת בטענותיו העובדתיות של המבקש אלא דווקא על הטענות שמעלות המשיבות עצמן.
אכן, המשיבות מאריכות בדברים על כשרותו לכאורה של הסכם המכר ועל כך כי הרוכשת הגדילה לעשות ונטלה על עצמה אף "התחייבויות מוסריות" כלפי העובדים, הלקוחות ואי אלו מהנושים. אלא מאי, מבין השיטין של תגובה זו עולה תמונה ברורה ועגומה שאינה מותירה מקום לספק;
החברה שחייבת בעצמה סכומים רבים לנושים שונים (ואין נפקא מינה לענין זה מה עמדתם) התפרקה מהנכס העקרי שברשותה, קרי, חברת הבת, אשר היא הבעלים של מרבית הנכסים וכן של המוניטין והעבירה אותה לצד ג' (ואין אני נדרשת להכריע בשלב זה האם עסקינן באיש קש כטענת המבקש אם לאו). זאת, כאשר אף ובעיקר לפי תיאורי המשיבות עצמן הפכה החברה את עצמה ל"פועל ייצור" גרידא. קרי, יד מבצעת חסרת נכסים אשר הרוכשת מקבלת בעבורה את ההזמנות. היא זו החבה כנראה או למעשה מממנת את שכר העובדים והיא זו אשר זכאית לגבות את התמורה.
4.המסקנה הינה עגומה ומדברת בעד עצמה. החברה שפירוקה מתבקש הפכה עצמה (פעם נוספת אדגיש אין אני נדרשת להכריע בשלב זה בתוקפו או העדר תוקפו של ההסכם עצמו). ל"פועל ייצור" מחוסר נכסים משל עצמו אשר חובותיו הרבים יפרעו או לא יפרעו בהתאם לרצונה הטוב של הרוכשת או אם תרצו "מידת ההתחייבות המוסרית" שנטלה על עצמה, מחוסר תוקף משפטי מחייב ואשר איננו אלא לבוש מילולי אחר ל"ארצה אשלם לא ארצה לא אשלם".
עולה, מכל האמור לעיל, כי התקיימו אף התקיימו עילות לפירוקה הקבוע של תדהר. עתה מן הראוי לדון בטענות הנגד שמעלות המשיבות ואשר עניינן העדר תועלת בפירוק (בשל העדר נכסים), הנזק הרב שהדבר יסב לכל מערכת הייצור המשותפת, בין השאר, בשל בהלה בקרב הלקוחות. כמו גם, צפוי לשיטתם ואכן אין זו טענה מופרכת, נזק מזמיני המטבחים עצמם. בנוסף לכך, טוענות המשיבות כי רוב הנושים הרגילים מתנגדים לסעד המבוקש וכי על בית המשפט להתחשב בעמדתם.
5.טענות אלו לכאורה אינן מופרכות לכשעצמן אלא שהן מהוות במידה רבה היפוך של היוצרות. לעינין זה התייחסתי, קרי, לטענת חייב כי פירוק או פשיטת רגל יסבו לו נזק גדול התייחסתי בהרחבה בהחלטתי בעניין אוסיף (פר"ק 9670-07-10 בקשה מס' 1) ואין לי אלא לאמץ את שנאמר בהרחבה באותו עניין כחלק בלתי נפרד מהחלטתי זו. בקצירת האומר אזכיר כי טענת החייב לפיה העתרות לבקשה לנקוט הליכים בשל אי תשלום תסב לו נזק אין לשעות לה, אף אם היא נכונה ברמה העובדתית:
"טענה כזו – אשר יתכן מאוד כי היא נכונה ברמה העובדתית – יכול ותעלה מטעמיו של כל חייב או חברה אשר לא עלה בידם לפרוע את המגיע מהם, וננקטים נגדם הליכי חדלות פרעון. אלא מאי? במלוא הכבוד והצער על הנזק הצפוי, ככל שצפוי, הרי שאין בכך לכשעצמו כדי למנוע מנושה סעד המוקנה לו בדין, שאם לא כן, הפכנו הלכה למעשה את היוצרות, העדפנו חייב על פני נושה והענקנו לראשון "מגן" בעזרתו יכול הוא שלא לפרוע את חובותיו ולגלגל את נזקי התנהלותו הוא על כתפי הנושים. דין זה, כוחו יפה לכל חייב באשר הוא – ואין נפקא מינה אם עסקינן באדם או בחברה."
דברים אלו יפים אף במקרה שבפני. אין ספק כי עדיף היה לו עלה בידי החברה או אחת החברות המקורבות בה להגיע להסכמה עם הנושה מבקש הפירוק ולהסכים עימו על תשלום אשר ייתר את הצורך בבקשת הפירוק. אלא שהמשיבות לא עשו כן. זאת ועוד; אף במסגרת תגובתם לא ניתנה כל הבטחה קונקרטית לתשלום החוב אלא רק אמירה עמומה כי המשיבה עושה "מאמצים" להשתקם בעזרת המתנגדת וכי יועיל אם המבקש יתאזר בסבלנות. זאת, כך אזכיר, כאשר המצב בפועל מלמד את היפוכם של הדברים. קרי, הפיכת החברה המשיבה ליד מבצעת נטולת כל נכסים עצמאיים.
6.בכל האמור להתנגדותם לכאורה של נושים אחרים ולשיקול הדעת המוקנה לבית המשפט אף במקום שבו התקיימה עילת פירוק אבהיר כדלקמן:
אכן, לבית המשפט שיקול דעת אלא שאין פירוש הדברים כאילו רשאית חברה חייבת כלשהי לדרוש כי נושה פלוני "יוקרב" על מזבח האינטרס הכללי. קרי, בידה האחת אין היא משלמת חוב שאינו שנוי במחלוקת ובידה האחרת מבקשת היא למנוע ממנו לנקוט בהליכים לגביית חובו בטענה כי היא וצדדים שלישיים עשויים להינזק.
יתכן כי בעבר היה מקום רב יותר לטיעונים כאלה זאת בתקופות בהן לא כלל הדין אלא שתי אפשרויות הפוכות וקיצוניות. דחייה מוחלטת של הנושה או פירוק נוטל הפעלה המתמצה בהצבת מנעולים על שערי החברה וחיסול לאלתר של כל פעילותה. אין צורך להכביר מילים כי המצב היום הינו שונה לחלוטין וזאת לא רק בשל קיומו של סעד פירוק מפעיל אלא גם ובעיקר נוכח העובדה כי לכל חברה בקשיים שמורה הזכות לבקש הקפאת הליכים לפי סעיף 350 לחוק החברות. אלא, כאשר חברה, מטעמיה שלה אינה מבקשת הקפאת הליכים ואינה מעמידה עצמה במבחני השקיפות ושאר מבחנים הנדרשים מבקשה כזו, אין היא יכולה להישמע בטענה כי פירוק יסב לה נזק וכי נושים אחרים מתנגדים לו.
7.בכל הנוגע לנקודה אחרונה זו של נושים מתנגדים וההתחשבות בעמדתם מן הראוי להוסיף ולהעיר; הדין אינו מאלץ ואינו יכול לאלץ נושה כלשהו לפעול באורח כה "אלטרואיסטי" עד כי יקריב את עניינו ויוותר על המגיע לו אך ורק משום כי הדבר יועיל לנושים האחרים (לעניין זה ראה האמור בפש"ר 1349/01 בש"א 12874/01 עובדי חברת קפלה קומפיוטרס נגד קפלה קומפיוטרס). מצב שכזה בו נדחים לעיתים נושי המיעוט מפני דעת הרוב יכול להתקיים בהליכי הקפאה והסדר וזאת בכפוף לסייגים הרבים שהציב הדין. לא כזו הוא המקרה דנן. זאת ועוד, התמיהות והחששות העולים מתביעה זו כלפי המבקש כמו גם משקל עמדותיהם לכאורה של נושים אחרים (יובהר, כי נושים אלו לא הגיבו בעצמם אלא המשיבות הן הטוענות כי עמדתם היא כזו) מתחזקים בנסיבות המקרה בו הנכס העיקרי של החברה שפירוקה מתבקש נמכר לחברה שלישית באורח אשר אינו מקנה לספקים ושאר הנושים אלא (במקרה הטוב) התחייבות מוסרית לתשלום חלק מחובם.
בנסיבות אלו אין כל בטחון וכל דרך לדעת מי מהנושים המתנגדים לפירוק קיבל או הובטח לו כי יקבל את חובו או מקצת חובו ב"הסדר פרטי".