דסוקי נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לפי סעיף 57ב' לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן – הפקודה), בה עותר המבקש כי אורה על ביטול הודעת איסור השימוש ברכב מ.ר.98-400-69 (להלן-הרכב).

הודעת איסור שימוש לרכב הוצאה בתוקף הסמכות המוקנית לקצין משטרה בסעיף 57א' לפקודה לאסור על שימוש ברכב שבו נעברה עבירה, אם יש לו יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד נהג הרכב.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בגין הסעת נוסעים בשכר בניגוד לתקנה 84א' לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן – התקנות) ביום 11.5.13, שעה 08:50 לערך, כשההסעה הייתה מתל אביב לירושלים.

במקרה דנן, לא מתקיימת אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 57 ב'(ב) לפקודה, אשר בהתקיימות אחת מהן מוטל על בית המשפט לבטל את הודעת איסור השימוש ברכב, אלא נטען כי המבקש לא ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

המבקש הינו הבעלים הרשום של אוטובוס זעיר פרטי. הוא אינו בעל רישיון להפעלת קו אוטובוס או מונית. הוראת תקנה 84א(3)(א) לתקנות קובעת כי לא יהיה רשאי להסיע נוסעים בשכר אלא אם כן "הרכב יעמוד כולו לרשות מזמין ההסעה ולא יגבה שכר מכל נוסע בנפרד".

ביום האירוע המבקש ביצע הסעה לירושלים. ברכב היו 13 נוסעים מלבדו. לטענתו, לא גבה תשלום מכל נוסע בנפרד אלא קיבל תשלום עבור הנסיעה סך של 400 ₪ מדוד לוי שהינו נהג מונית אך גם סדרן בתחנת מוניות איילון. המבקש הודה כי לא רשם חשבונית טרם הנסיעה, בשל העמסת עגלת תינוק של אחת הנוסעות. רק משהגיעה שוטרת למקום הוציא חשבונית.

המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה. לטעמה, המבקש מיתמם ומדובר בסוג של "תרגיל" שבוצע על ידי נהגים על מנת לעקוף את האיסור של הסעה בשכר על ידי עירוב של צד ג', כך שלמעשה גביית הכסף לא נעשית באופן ישיר מן הנוסעים אלא באמצעות אותו צד ג'.

השוטרת רס"ל עינב אלמוג רשמה בנסיבות המקרה, כי רק לאחר שפנתה למבקש ושאלה אותו לגבי קבלה עבור הנסיעה, הוציא את הפנקס ורשם את החשבונית.

בנוסף, נגבתה עדותה של אחת הנוסעות, הגב' שושנה גיל. העדה מסרה כי לא ידעה שאין זו מונית שירות. היא ראתה אנשים עולים לרכב, ולכן שילמה ועלתה גם היא. העדה לא ידעה לומר למי שילמה: "למי שילמת? למישהו. הוא לא נמצא באוטו".

המבקש ציין במעמד קבלת הדו"ח כי את הכסף עבור הנסיעה קיבל מדויד לוי. עם זאת דויד לוי נמנע מלמסור תצהיר או להתייצב בבית המשפט. במכתב מיום 12.5.13 שנטען כי נכתב על ידו, ציין כי ביום האירוע בשעה 09:00 פגש במבקש וביקש ממנו כי יבצע עבורו הסעה.

אין כל הסבר מדוע נדרש דויד לוי כי המבקש יבצע עבורו הסעה. דויד לוי לא טען במכתבו כי היה לו קשר מוקדם עם מי מהנוסעים או כי הזמין את ההסעה מראש תוך תיאום עם המבקש והנוסעים. מעדותה של הנוסעת, עולה כי מדובר בנוסעים מזדמנים אשר עלו להסעה באופן מקרי, מתוך מחשבה כי מדובר במונית שירות סדירה. זאת ועוד, על פי מכתבו של דויד לוי, הוא עובד כנהג בתחנה המרכזית (ולא סדרן), בקו תל אביב – רמלה. מכאן עולה כי לדויד לוי עצמו אין רישיון לנסיעת שירות לירושלים.

כאמור, דויד לוי ציין כי פגש במבקש בשעה 09:00 וביקש ממנו לבצע את ההסעה, וברור כי שעה זו אינה נכונה, שכן המבקש נעצר כבר בשעה 08:50 ברחוב לבנדה, לאחר שיצא בנסיעה מהתחנה המרכזית.

מכל מקום, מקובלת עלי עמדת התביעה כי מבחינת מאפייניה המהותיים של ההסעה, אין זו הסעה מאורגנת, גם אם זהו הצביון שניסו להעניק לה. למעשה, מדובר בהסעה של נוסעים שכל אחד מהם בנפרד ביקש לנסוע במונית שירות לירושלים. בפועל, בוצעה ההסעה על ידי מי שאין ברשותו רישיון לנסיעת שירות.

לחובת המבקש תלוי ועומד כתב אישום נוסף בשל אירוע קודם מיום 1.2.13 בגין הסעת נוסעים בשכר – ראה תת"ע 6363-02-13. זאת ועוד, בעברו 3 הרשעות קודמות בגין הסעת נוסעים בשכר.

אשר על כן החלטתי לדחות את הבקשה לביטול איסור שימוש ברכב ולקבוע כי ההשבתה תיוותר על כנה.

ניתנה היום, י"ז סיון תשע"ג, 26 מאי 2013, בהעדר הצדדים.