דסוקי(אחר/נוסף) נ' מדינת ישראל

החלטה

ערר על החלטת בימ"ש השלום ברמלה (כב' השופט ד"ר קובו) בתיק מ"ת 13725-03-10 מיום 18/03/10.

בימ"ש קמא הורה על שחרורו של העורר לחלופה של מעצר בית מלא בפיקוח אנושי ואלקטרוני בכפוף לערבויות שכללו התחייבות עצמית, ערבות צד ג' וערבון כספי.

העורר טוען כי יש לבטל את מעצר הבית.

כתב האישום מייחס לעורר שלושה פרטי אישום. הפרט הראשון המקים את עילת המעצר המרכזית הוא תקיפה הגורמת חבלה של ממש. שני הפרטים הנוספים עניינם הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ושיבוש הליכי משפט. בימ"ש קמא קבע כי יש ראיות לכאורה ללא כרסום לשני פריטי האישום האחרונים וכי יש כרסום בראיות לכאורה לגבי פרט האישום הראשון.

טענת העורר המרכזית, בתמצית, היא כי לגבי פרט האישום הראשון אין עסקינן בכרסום אלא בהעדר ראיות לכאורה ממש ועל כל פנים, עוצמת הראיות לגבי פרט זה היא כה חלשה עד כי היא מצדיקה הקלה ניכרת עד כדי ביטול מעצר הבית.

עיינתי באותו חלק של הראיות לכאורה שעליו מתבססות עיקר טענות העורר.

אפתח בטענת האליבי. לאחר שקראתי את כל הודעות העורר והודעות אביו בקשר לאליבי, אני סבור שטענת האליבי רחוקה מלהיות מוצקה.

בין גרסאות העורר ואביו פערים ניכרים הן לגבי המקומות בהם היו באותו יום שלגביהם יש רק חפיפה חלקית בגרסאות, הן לגבי עיסוקיהם באותו בוקר טרם תחילת העבודה המשותפת הנטענת והן לגבי תדירות התדלוק ברכבו של האב והשאלה האם הוא נעשה במקום קבוע.

נכון שאילו הגרסאות היו מתואמות עד אחרון הפרטים, היה הדבר מחשיד יותר מאשר מחזק. אולם כאן מדובר בפערים לא מבוטלים אשר משקלם המצטבר מעורר ספקות של ממש.

לא למותר להוסיף כי שעת סיום העבודה סמוכה מספיק לשעת האירוע וגם המקומות סמוכים מספיק (מדובר במרחק נסיעה של דקות אחדות בלבד), כך שספק אם בפנינו בכלל גרסת אליבי ממש מאחר ואליבי פשוטו כמשמעו, פירושו שבעת האירוע אדם היה במקום אחר.

לא למותר להוסיף, כי קריאת הודעותיו של העורר מעוררת את הרושם הכללי שיש לו יותר להוסיף מלגלות וגם להתרשמות הזו צריך להיות משקל כאשר אנחנו צריכים להעריך האם יש בכלל ראיות לכאורה במובן הלכת זאדה, היינו ראיות שיש סיכוי סביר כי לאחר שתעמודנה במבחן החקירה הנגדית והשתלבותן בכלל הראיות, יש בהן להקים סיכוי סביר להרשעה. את ההתרשמות הזו צריך לקחת בחשבון גם כאשר קובעים שיש ראיות לכאורה, אולם נדרש להעריך את עוצמתן.

המסקנה כוללת שלי כי יש ראיות לכאורה לאישום הראשון.

אכן יש בראיות האלה כרסום, אולם עיקרו איננו בנושא האליבי אלא דווקא בעניינים שציין בימ"ש קמא בהחלטתו המפורטת והנוגעים לפעולות חקירה שלא בוצעו. כוונתי בעיקר לכך שלא נעשה איכון של מכשיר הטלפון הנייד של העורר אשר לטענתו היה עמו באותו יום, וכן לכך שנהג המונית שהיה עד לאירוע לא נחקר. עוד יש להתייחס בהקשר זה לדרך הזיהוי אשר כמו בימ"ש קמא ומטעמיו, גם אני סבור שאין הוא חסר משקל, אולם מובן שמשקלו פחות ממשקלו של מסדר זיהוי חי ואפילו מסדר זיהוי תמונות שיש תיעוד מסודר של אופן עריכתו בצורה טובה יותר מאשר כאן.

המסקנה הכוללת היא כמו בימ"ש קמא, כך גם אני סבור, שיש כרסום בראיות לכאורה לגבי האישום הראשון. למעשה אין טענה של ממש כלפי מסקנת בימ"ש קמא שלגבי האישומים השני והשלישי יש ראיות לכאורה.

השאלה היחידה אם כן שנותרה היא האם האיזון שערך בימ"ש קמא כאשר קבע את תנאי השחרור הוא איזון ראוי בהתחשב במידת הכרסום הקיימת בראיות לכאורה באישום הראשון, שהוא ללא ספק האישום המרכזי הן מבחינת המסוכנות והן מבחינת היותו ככל הנראה, הכוח המניע שהמדינה מייחסת גם לשני האישומים האחרים.

כדי לבחון את השאלה הזו צריך להתייחס לא רק לכרסום הראייתי אלא גם למהותן ועוצמתן של עילות המעצר (להבדיל משאלת הראיות).

עיון בסעיף 5 לבקשה למעצר עד תום ההליכים מלמד, כי לעורר חרף היותו צעיר למדי, עבר פלילי מכביד ביותר. בין השאר כולל העבר הזה עבירות מסוכנות מובהקות כגון סחר בסם, קשירת קשר לביצוע פשע והפרעה לשוטר במילוי תפקידו (כמה הרשעות). כמו כן הורשע באיומים.

עוד כולל העבר הזה כמה וכמה הרשעות בעבירות כנגד עשיית המשפט הכוללות לא רק הכשלת מעצר וחיפוש, אלא גם שלוש הרשעות בהפרת הוראה חוקית.

עוד מלמד העיון בסעיף 6 לבקשה כי תלוי ועומד נגד העורר מאסר מותנה בר הפעלה בן 6 חודשים בגין העבירה של הכשלת שוטר שבה הוא מואשם בה הפעם. אם לא די בכל אלה הרי העורר נדון גם למאסר בפועל לאחרונה ממש וביצוע מאסרו עוכב עד להכרעה בערעור שהגיש ותלוי ועומד בפני בימ"ש זה.