דנ"פ 602/16 פלוני נ' מדינת ישראל

           לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"פ 8805/14 כ' נ' מדינת ישראל (7.1.2016) (השופט י' עמית, בהסכמת השופט נ' סולברג והשופטת ע' ברון). בד בבד עם הבקשה לדיון נוסף, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש.

 רקע

1. המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בביצוע עבירות מין. הרשעתו של המבקש הייתה חלק ממסכת נטענת של פגיעות מיניות בילדים שהתרחשו בשכונת נחלאות בירושלים. בפרשה היו מעורבים חשודים נוספים ובמסגרת החקירה נחקרו עשרות ילדים. לבסוף הוגשו בפרשה שלושה כתבי אישום: נגד המבקש, נגד בנימין סץ (להלן: סץ), ונגד ב' צ' (להלן: ב' צ'). בעוד שב' צ' זוכה מהאישומים נגדו, סץ הורשע בביצוע עבירות המין החמורות שיוחסו לו ונגזרו עליו 15 שנות מאסר בפועל. ערעורו של סץ על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה (ע"פ 4583/13 סץ נ' מדינת ישראל(21.9.2015)).

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום ובו מתוארים חמישה אירועים, שבגינם יוחסו לו שלוש עבירות של מעשים מגונים בקטינים שטרם מלאו להם 16 שנה; עבירה של מעשה מגונה בקטין שטרם מלאו לו 14 שנה; וכן עבירה של הדחה בחקירה בדרך של איומים. תוכן האישומים תואר בפירוט בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף, ואין צורך לחזור על הדברים.

3. התשתית הראייתית להוכחת כתב האישום שהוצגה לבית המשפט המחוזי התבססה בעיקרה על דבריהם של ארבעה קטינים – י', ש', ד' ו-מ' – שכלפיהם בוצעו העבירות. ארבעת הקטינים נחקרו על-ידי חוקרי ילדים ובשל החשש שהבאתם לעדות תגרום להם נזק נפשי – נאסרה עדותם בבית המשפט ותחתיהם העידו החוקרים. תחילה עמד בית המשפט המחוזי על כך שבעקבות דיווחים רבים על פגיעות מיניות בילדים, שררה בשכונת נחלאות אווירה של בהלה, וזו הובילה לחילופי מידע, שמועות ורכילות בין תושביה. התרחשויות אלה, כך קבע בית המשפט המחוזי, יצרו חשש לא מבוטל כיעדויותיהם של ילדי השכונה זוהמו. חרף זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לבחון באופן פרטני את החשש לזיהום כל אחת מן העדויות. בנוסף לכך התייחס בית המשפט המחוזי לטכניקות החקירה שבהן עשו שימוש חוקרי הילדים. נקבע כי מלאכתם של חוקרי הילדים הייתה קשה במיוחד נוכח מאפייניה המיוחדים של הפרשה, אולם לא די בכך על-מנת להוביל למסקנה כי כלל לא ניתן להעריך את מהימנות גרסאותיהם של הקטינים. הובהר, כי מלאכתו של חוקר ילדים כוללת שימוש באסטרטגיות ובכלי עבודה שונים, שנועדו לתת מענה לחשש מפני בלבול בין דמיון למציאות.

           בהמשך הדברים נדרש בית המשפט המחוזי לעדותיהם של ארבעת הקטינים, ומצא לגבי כל אחת מהן כי היא מהימנה וכי קיימת תוספת ראייתית מסוג סיוע הנחוצה לקבלתה. לפיכך, הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וגזר עליו 9 שנות מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי וכן פיצוי בסך 25,000 ש"ח לכל אחד מהמתלוננים.

           המבקש לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין לבית-משפט זה.

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

4. בפסק הדין נדונו תחילה טענות כלליות של המבקש בדבר פגמים שנפלו לכאורה באופן חקירת הפרשה. לאחר מכן דן בית המשפט בנפרד כל אחד מהאירועים המתוארים בכתב האישום. מבין טענותיו העקרוניות של המבקש, נדרש בית-משפט זה לטענה כי נוכח נסיבות העניין החריגות – ובהן ריבוי הילדים הנפגעים ו"הזיהום הסביבתי הכללי" של עדויותיהם – אין אפשרות לברר את העובדות או להגיע למידה מספקת של ודאות לשם הרשעה. בית המשפט ציין כי אכן מדובר במקרה חריג, שבמסגרתו נחשף רק קצה הקרחון מתוך מסכת סבוכה של פגיעות מיניות מתמשכות בילדים רבים. אולם – כך קבע בית המשפט – העובדה שמדובר במקרה חריג כשלעצמה איננה פוטרת את בית המשפט מלבחון את הראיות לעמקן ולעשות שימוש בכלים העומדים לרשותו על מנת להבחין בין אמת לבין שקר. בית המשפט הוסיף וקבע כי יש לבחון אם הופגו החששות בעניין מהימנות הקטינים באופן פרטני, ולא לצבוע מראש את כל הפרשה כ"בלתי ניתנת לפענוח" בשל חשש כוללני לזיהום החקירה. מכאן פנה בית המשפט לבחינת אופן ניהול חקירתם של הקטינים המתלוננים.