דנ"פ 1458/16מוחמד כנעאני נ' מדינת ישראל

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 3652/14, שניתן ביום 28.12.2015 מפי השופט נ' סולברג, בהסכמת השופטים י' דנציגרו-ע' ברון (להלן: פסק הדין). בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"פ 14236-04-12 (סגן הנשיאה, השופט ד"ר ע' מודריק)), שהרשיע את המערער בעבירות שוד בנסיבות מחמירות, ניסיון שוד בנסיבות מחמירות וחבלה בכוונה מחמירה, וגזר עליו עונש של 13 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי ותשלום פיצוי כספי בסך 25,000 לקורבנות העבירה. 

רקע

2. האירועים שבגינם הורשע המבקש תוארו בהרחבה בשני פסקי הדין שעסקו בעניינו ולכן אסתפק בתיאורם בקצרה. בליל 29.10.2010 נסע אדם במונית מתל-אביב לרמת השרון. הוא שילם לנהג, אלי שמש (להלן: שמש) וכיוון את נסיעתו. כשהגיעו לקצה האזור העירוני הורה לו, תחת איומי אקדח, לעצור את המונית. כשהמונית עצרה נכנס אליה אדם נוסף. הנוסע הורה לשמש למסור לו חפצי ערך ועבר לשבת לידו. לפי הוראת הנוסע, הסיע שמש את המונית לשדות, עצר אותה שם ויצא ממנה. הנוסע כבל את רגליו של שמש, הותיר אותו בשדות ונמלט מהמקום במונית (מקרה זו יכונה להלן: השוד הראשון). בליל 4.11.2010 נסע אדם במונית בתחומי תל-אביב. הוא שילם לנהג, אבנר ניסן (להלן: ניסן) וכיוון את מסלול נסיעתו. בשלב מסוים הורה לו לעצור את המונית, הצמיד אקדח לרקתו ודרש ממנו לסגור את חלונות הרכב. לאחר שניסן סירב, הנוסע דרך את האקדח ושב והצמידו לרקתו. ניסן הסתובב לאחור והיכה את יד הנוסע שאחזה באקדח. הנוסע לחץ על ההדק וירה קליע שפצע את ניסן ברגלו. ניסן החל לנסוע והנוסע פתח את דלת המונית, קפץ ממנה בעודה נוסעת ונמלט מהמקום (לשם הנוחות ואף שהשוד לא הושלם, מקרה זה יכונה להלן: השוד השני).

3. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום נגד המבקש שבו יוחסו לו עבירות של שוד בנסיבות מחמירות (בנשק ובתחבורה) בגין השוד הראשון ועבירות של ניסיון שוד בנסיבות מחמירות (בנשק) וחבלה בכוונה מחמירה (גרם חבלה חמורה) בגין השוד השני (ת"פ 14236-04-12 (סגן הנשיאה, השופט ד"ר ע' מודריק)). ביום 27.3.2014 הורשע המבקש בעבירות אלה. בית המשפט בחן בפרוטרוט את טענות ההגנה שביקשו לגרוע ממשמעותן של ראיות התביעה. נקבע כי ההגנה הצליחה לשמוט את הקרקע מתחת לראיות התביעה המתבססות על ההודאה וראשית ההודאה שנשמעו מפי המבקש באוזני מדובב. עם זאת, פסק בית המשפט כי ראיות התביעה שנותרו על מכונן מהוות יחד "תצרף ראייתי נסיבתי" שדי בו להרשיע את המבקש. בכלל זה, נשללה האפשרות שהעלה המבקש שלפיה אדם אחר ביצע את השוד השני וכן נדחו טענותיו בדבר מחדלי החקירה שלדבריו מנעו ממנו נגישות למידע חיוני. בית המשפט פסק כי המבקש הוא שביצע את השוד השני. מסקנה זו נסמכה על שילובן של מספר ראיות נסיבתיות: העובדה שהמבקש החזיק באקדח שבאמצעותו בוצע השוד; הימצאותו בזירה מספר שעות קודם לכן בלא הסבר המניח את הדעת; שיחת טלפון שערך באותו מועד עם בעל מוסך באזור טול כרם (להלן: בעל המוסך), שעשוי היה לקבל את הרכב הגנוב; פציעתו של המבקש המתיישבת עם האפשרות שביצע את השוד; וכן גרסתו המופרכת והתנהלותו.

           אשר לשוד הראשון, קבע בית המשפט כי העמדת הנתונים שעולים ממחקר התקשורת למול עדותו של שמש מאפשרת "לפצח" פרשה זו. בית המשפט מצא התאמה בין עדותו של שמש לבין הנתונים שעלו ממחקרי התקשורת, שלימדו על מיקום המבקש לפני, במהלך ולאחר ביצוע השוד ועל שיחות טלפון שערך באותם מועדים עם בעל המוסך ועם בן דודו. נתונים אלה נבחנו גם לאור איכון מיקומה של המונית. בית המשפט פסק כי מהראיות מתקבלת "תמונה חד-חד ערכית של שוד מונית בתיאום עם גורם המיועד 'לקלוט' אותה ולהעלימה בין שלל המכוניות הגנובות או באיזושהי 'משחטה' מעבר לקו הירוק. ב'תמונה' הזאת תופסת דמותו של הנאשם תפקיד מרכזי...". בנוסף, צוינה העובדה שבעל המוסך, עמו שוחח המבקש בשעה בלתי שגרתית, הוא בעל המוסך שעמו הוא שוחח בהיותו בזירת השוד השני. בית המשפט ראה בכך "'חוט מקשר' – גם אם חוט דק למדי – בין שתי פרשיות השוד". בפסק הדין צוין כי קווי הדמיון בין שני מעשי השוד הם מרובים אף שהדמיון אינו מובהק כדי "שיטה". לשיטת בית המשפט, הצירוף בין הראיות הנסיבתיות הטמונות באיכוני הטלפון הסלולארי והמונית לבין קווי הדמיון הבולטים שבין שני מקרי השוד מגבש "מסקנה ברורה ומשכנעת" שהמבקש ביצע את השוד הראשון יחד עם אדם נוסף שזהותו אינה ידועה. לבסוף, נקבע כי לא הוצג "תסריט אלטרנטיבי" המסביר את התנהלות המבקש באופן השולל את זיקתו לשוד הראשון.

           ביום 10.4.2016 נגזר דינו של המבקש ל-13 שנות מאסר לריצוי בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי וכן הושת עליו פיצוי כספי לטובת הקורבנות בסך 25,000 ש"ח.

4. המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין (ע"פ 3652/14). בפסק הדין מיום 28.12.2015, שניתן מפי השופט נ' סולברג, בהסכמת השופטים י' דנציגר וע' ברון, נדחה הערעור. השופט סולברג עמד בהרחבה על הראיות הנסיבתיות העומדות נגד המבקש ודחה את טענותיו נגד הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי. לדבריו, מהראיות עולה תמונה לכאורית שלפיה המבקש ביצע את השוד השני וזהו ההסבר היחיד לראיות. אשר לשוד הראשון, ציין השופט סולברג כי מכלול הראיות נגד המבקש מסתכם בעיקר באיכוני תקשורת, המלמדים על מקומו לפני ובמהלך השוד, המוצלבים עם איכון המונית, בתוספת שיחת הטלפון שקיים באותו ערב עם בעל המוסך. לדבריו, ספק האם מנתונים אלה בלבד עולה תמונה לכאורית הקושרת את המבקש לביצוע השוד הראשון. אולם, לשיטתו, יש לצרף לראיות הנסיבתיות האמורות גם את הראיות המבססות דמיון בין שני מקרי השוד. השופט סולברג קבע כי לראיות שתוארו יש להוסיף את העובדה שהמבקש הוא שביצע ניסיון שוד מספר ימים לאחר השוד הראשון, בתבנית שיש בינה לבין אותו שוד קווי דמיון מובהקים. על רקע זה, לטעמו, מתחזק מאד גם משקלה של הראיה הנסיבתית של שיחת הטלפון לבעל המוסך. הוא הסביר כי משקלה של ראיה זו עולה באופן ניכר כאשר מביאים בחשבון את העובדה ששיחה כזו נערכה גם בערב השוד השני והמבקש לא התקשר לבעל המוסך בשום מועד אחר. השופט סולברג ציין כי בעוד שלגבי השוד השני ניתן היה להגיע לתוצאה המרשיעה אף במנותק מהדמיון בין שתי פרשות השוד, הרי שהרשעת המבקש בשוד הראשון נסמכת גם על הדמיון האמור. בית המשפט דחה את טענותיו של המבקש בדבר ההבדלים בין שני מקרי השוד. בכלל זה, נקבע כי ניתן להותיר בצריך עיון את השאלות בנוגע לעדותו של שמש לגבי האקדח ששימש בשוד הראשון. נפסק כי ממכלול הראיות הנסיבתיות עולה תמונה לכאורית שלפיה המבקש הוא שביצע גם את השוד הראשון. בית המשפט דחה את הסבריו של המבקש לראיות נגדו וקבע כי אין לראיות אין כל הסבר סביר אחר מלבד הרשעת המבקש. מעבר לכך, דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש גם על גזר הדין.

הבקשה לדיון נוסף

5. המבקש ביקש כי נקיים דיון נוסף בפסק הדין. לשיטתו, הראיות הנסיבתיות הנוגעות לשוד הראשון אינו עומדות בתנאים לביסוס הרשעה. הוא טען כי אף שתי הערכאות שדנו בעניינו סברו כי אין די ראיות כדי להרשיעו בשוד הראשון והרשעתו נבעה מהדמיון לשוד השני. המבקש עמד על ההבדלים בין שני מקרי השוד וטען כי הם מובילים דווקא למסקנה כי המעשים בוצעו על ידי אנשים שונים. לטענתו, אין חולק כי הדמיון בין שני המקרים אינו עולה כדי "שיטה" או "מעשים דומים" ולדידו, מדובר בדמיון ברף הנמוך ביותר, היכול לתאר מקרי שוד רבים. המבקש טען כי הדמיון המקרי בין שתי הפרשות אינו יכול לשמש ראיה נסיבתית מפלילה לגבי אחת הפרשות. לשיטתו, קביעה זו מהווה מסקנה מרחיקת לכת שעלולה להוביל להרשעות שווא. המבקש טען כי "יצור הכלאיים" שעליו התבססו בתי המשפט שדנו בעניינו, המסתפק בדמיון מינימלי בין שני מקרי שוד, הוא חדש ותקדימי והוא מעלה שאלות רבות, המשליכות על כל תיק המתבסס על ראיות נסיבתיות. עוד טען המבקש כי אילו היה מורשע בשוד השני לפני הדיון בשוד הראשון הדבר כלל לא היה מובא לפני השופט ולא ניתן היה להרשיעו בשוד הראשון. בנוסף, הוא סבר כי בית המשפט שגה כשבחן את הראיות על בסיס הנחת המוצא שלפיה שני מקרי השוד בוצעו על ידי אותו אדם ובאמצעות אותו אקדח. לבסוף, הלין המבקש על הקביעה כי יש להותיר ב"צריך עיון" את ההכרעה בשאלה העובדתית שעניינה זיהוי האקדח ששימש בשוד הראשון. לטעמו, בית המשפט הייתה מוטלת חובה להכריע בסוגיה זו ו"הותרת עננה מבלי לקבוע מסמרות בשאלה שבעובדה הינה חדשה ותקדימית".