דנ"מ 8020/15

א. עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בדנ"מ 8020/15 (מפי השופטת ע' ברון ובהסכמת הנשיאה מ' נאור והשופטת א' חיות) מיום 3.11.15 (להלן פסק הדין), במסגרתו נדחה ערעור העותרת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' סובל) מיום 14.5.14 בעת"מ 10591-09-13. ענייננו בפרשנות סעיף 14 לחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (להלן החוק), המחריג מתחולת החוק מספר גופים – לרבות שירות הביטחון הכללי (להלןהשב"כ) – כל אימת שהמידע המבוקש "נוצר, נאסף או מוחזק" בידי מי מהגופים הרשומים בסעיף. 

רקע

ב.             ביום 3.5.12 פנתה העותרת לממונה על יישום חוק חופש המידע במשרד ראש הממשלה (להלן הממונה) לשם קבלת מידע בדבר היקף ההיתרים שנתן ראש הממשלה לביצוע האזנות סתר בחמש השנים האחרונות, לפי סעיף 4 לחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979, שעניינו "האזנה למטרת בטחון המדינה"; יוער כי בקשה זו הוגשה לאחר שבקשה קודמת למשרד הביטחון העלתה, כי שר הביטחון לא עשה שימוש בחמש השנים האחרונות בסמכות המוקנית גם לו מכוח חוק האזנת סתר להוצאת היתרים מעין אלה. ביום 6.6.13 דחה הממונה את הבקשה, בנימוק שיש במידע המבוקש כדי לחשוף מידע שבגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ובמידע שאין לגלותו לפי כל דין, ומכאן שלפי סעיף 9(א)(1) וסעיף 9(א)(4) לחוק בהתאמה אין לגלות את המידע.

ג.              העותרת עתרה כנגד החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים. בתגובת המדינה לעתירה שונתה הנמקת ההתנגדות לבקשה, ונטען,  בעיקר, כי המידע מוחזק על-ידי השב"כ, המוחרג מעיקרא מתחולת החוק (סעיף 14(א)(2) לחוק). נטען בהקשר זה, כי הליך מתן ההיתרים ראשיתו בבקשה שנערכת על-ידי השב"כ, ומועברת אל המזכירות הצבאית לראש הממשלה – המוחרגת גם היא מהוראות החוק (סעיף 14(א)(5) לחוק בשילוב סעיף 1(2) לצו חופש המידע (יחידות במשרד ראש הממשלה אשר החוק לא יחול עליהן), תשנ"ט-1999) – ואך לאחר מכן מובאת הבקשה לראש הממשלה לצורך החלטה; לבסוף חוזר כל החומר לשב"כ לשם שמירת המידע, ומכאן כי המידע מוחרג עוד מראשיתו, מעצם הכנתו על-ידי השב"כ והיותו פיסית בידי השב"כ, אף מבלי לבחנו לגופם של דברים.

ד.             בית המשפט המחוזי (השופט מ' סובל) קיבל את העתירה מטעמי עיקר תגובתה של המדינה; וכך גם בית משפט זה. בפסק הדין מושא העתירה שלפנינו נקבע, כי המידע המבוקש אינו מידע "זר" לתחומי עיסוקו של השב"כ, ולא ניתן לומר ששמירתו במשרדי השב"כ נעשתה אך לשם התחמקות מהוראות החוק. עם זאת נקבע, כי אין לגזור מענייננו גזירה שוה לכל מקרה העתיד לבוא, כך שמידע אשר נוצר בגוף מסוים שעליו חלות הוראות החוק, והועבר לגוף אחר הפטור מהוראות החוק, יוחרג מניה וביה מהוראות החוק אך כיון שהוא נמצא, מבחינה פיסית בעת הגשת בקשת חופש המידע, אצל הגוף הפטור. בהמשך לכך נקבע כי, למשל, במקרה בו יוכח כי מקום האחסון נקבע אך כדי לחמוק מקיום חובת הגילוי של המידע; ובמיוחד כאשר יימצא כי אין קשר ענייני בין המידע המבוקש לגוף בו הוא מאוחסן –אין הכרח שיינתן הפטור הגורף הקבוע בסעיף 14 לחוק כאמור (פסקה 18 לפסק הדין); וכל מקרה ייבחן איפוא לפי נסיבותיו.

           מכאן העתירה הנוכחית.

העתירה

ה.             בעתירה מיום 23.11.15 נטען בעיקר, כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה, לפיה משעה שרשות ציבורית הוציאה מידע מחזקתה, אין הוראות החוק חלות על מידע זה ולא ניתן לבקשו; והרשות אף אינה מחויבת להסביר מדוע הוצא המידע מחזקתה. בהמשך לכך נטען, כי מדובר בהלכה קשה, שכן נוסחה באופן רחב, ולמעשה חלה כל אימת שהוצא חומר מחזקת רשות אשר הוראות החוק חלות עליה אל גוף אשר הוראות החוק אינן חלות עליו, לרבות גופים פרטיים אשר החוק אינו חל עליהם מעיקרא; וזאת, גם אם מדובר, מבחינה מהותית, במידע ציבורי. מכאן נטען כי יש להיעתר למבוקש ולערוך דיון נוסף בפסק הדין.